פנחס ולרשטיין, ראש מועצת בנימין מספר על פציעתו עקב פגיעת פגז סורי בצפון במלחמת ששת הימים לפני 40 שנה. סיפור שלישי בסדרה.
הייתי בן 18.5 בזמן המלחמה שתפסה אותי בסוף הטירונות במסגרת גרעין הנח"ל. ביום העצמאות בירושלים היה מצעד צה"ל, המצעד שלפני המלחמה. באיצטדיון של האוניברסיטה העברית התקיים הטקס המרכזי, ומשם לקחו אותנו ברכבות לכיוון המרכז, משם העלו אותנו לגבול הצפון.
היינו בסך הכל טירונים. הגענו לתל דן ובכל "תקופת ההמתנה" היינו בגבול הצפון וביצענו מארבים מול הרמה הסורית, שתהפוך בתוך שלושה שבועות לרמת הגולן, התחלנו בתל דן וכל פעם הזיזו אותנו. לקראת המלחמה ירדנו לאזור דגניה מול הירדן ודרום רמת הגולן.
המלחמה החלה ביום שני. רוב הזמן שמענו על המלחמה אך אצלנו לא היה כלום. המלחמה על רמת הגולן החלה רק ביום שישי בשבוע.
כמובן ששמענו את סיפור כיבוש ירושלים וסיני והייתה הרגשות בלתי רגילה, כולל בכי והתפרצויות. זו תופעה שמתרחשת פעם בכמה דורות. הייתה ממש התעוררות בעם ישראל כתוצאה מהמלחמה, התרוממות רוח אצל כולם - דתיים וחילוניים.
ביום שישי בבוקר קיבלנו הוראה לעלות על רמת הגולן, מתוך הנחה שכוחות עיקריים של צנחנים וטנקים שכבשו לפני כן את ג'נין יעלו לגולן.חיכינו לאנשים שלא הגיעו עד יום שישי אחר הצהריים. התחלנו ללכת כמו בטיול שנתי מכיוון שער-הגולן. קיבלנו פקודה לעלות למוצב תוואפיק בדרום רמת הגולן, מעל תל קציר. ברגע שנחשפנו היינו מטרות לסורים והם התחילו להפציץ בצורה בלתי רגילה.
אחד הפגזים הראשונים שנורה על הבוקר ביום שישי הרג את המג"ד ואת קצין הקשר שלנו. אנחנו פחות או יותר התחבאנו מתחת לגפנים שלא היו להם אפילו עלים. הלכנו ברגל מקיבוץ מעגן לכיוון תל קציר. במשך שעות על שעות הסורים הוציאו את כל כוח האש עלינו. מעת לעת היו מגיעים מטוסים של צה"ל שהפציצו את הרמה ואז הייתהרבע שעה של הפסקה במטווח עלינו.
נפצעתי ביום שישי בצהריים מפגיעה ישירה של פגז מרגמה. לשמחתי נשארתי בחיים. ניסו לטפל בי ולא הצליחו אז החליטו לפנות אותי לאחור. פתחו אלונקה ותחת אש רצו איתי. כמעט כל הרגל שלי נתלשה אבל באופן מוזר העורק עצמו לא נפגע - ראו אותו פועם. בגלל שהוא לא נפגע נשארתי בחיים.
פינו אותי לאזור צמח בריצה, שם היה קיבוצניק שהגיע עם מכונית קטנה כשראה שיש פצועים. במכונית שלו פינו אותי לתאג"ד בצמח, ומשם לבית חולים פורייה בטבריה. בפוריה ניסו לייצב את מצבי. אני לא ממש זוכר את התקופה.
אושפזתי בבית-חולים עד ערב חג שבועות. רוב הזמן הייתי בהכרה. ברגע שהצליחו לייצב אותי בפוריה ונשארתי בחיים החליטו בערב שבועות להטיס אותי לרמב"ם. ברמב"ם התחילו לנתח אותי, לייצב אותי, ולחבר את הרגל. עברתי הרבה ניתוחים כירורגיים, אורטופדים ופלסטיים.
הייתי בבית החולים מעל שנה. פה ושם יצאתי לכמה ימים לחופש כשחיכו בין ניתוח לניתוח. אני צריך להודות לה' על כל רגע שאני בחיים.
בבית-החולים לקחו חיילים שלא היו לוחמים, השכיבו אותם לידי הוציאו מהם דם לתוך צנצנת זכוכית ומיד העבירו אותו אלי. לפעמים הם אפילו ראו שלקחו מהם ונתנו לי. זמן מה אח"כ קיבלתי מכתב מחיילת שכתבה לי "כותבת לך אחותך בדם. לקחו ממני דם וראיתי איך מכניסים אותו לך.לקחתי את המספר אישי שלך ועכשיו אני כותבת לך את המכתב". לא שמרתי את המכתב ולא הצלחתי לאתר את אותה חיילת. קיבלנו אז המון מכתבים מבתי ספר וגני ילדים.
השהות שלי בבית החולים נמשכה זמן רב מאד, אך הייתי כל כך צעיר ולקחתי את זה בקלות. הכי הטריד אותי אם אוכל לעבור קורס צניחה והאם יסכימו לקבל אותי לקורס צניחה, זה היה נשמע לי הדבר הכי חשוב בעולם. מאוחר יותר הבנתי שעד שאצא מבית החולים החבר'ה שלי יגמרו את הצבא. כשיצאתי מבית החולים הלכתי במשך שנה עם קביים. אסור היה לי לדרוך על הרגל, במשך כל הזמן עברתי עוד טיפולים. בשלב מסוים החבר'ה שלי אזרחו את מעלה הגלבוע והצטרפתי אליהם.
ד"ר חיים (צ'ילי) שלם מעפרה מספר על הקרב בו השתתף בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים.
אל"מ במיל' משה לשם מספר על פינוי מוקשים בין מזרח לירושלים למערבה ואומר: ביצעתי את 'ירושלים חוברה לה יחדיו'. כתבה שנייה בסדרה.
הייתי בן 18.5 בזמן המלחמה שתפסה אותי בסוף הטירונות במסגרת גרעין הנח"ל. ביום העצמאות בירושלים היה מצעד צה"ל, המצעד שלפני המלחמה. באיצטדיון של האוניברסיטה העברית התקיים הטקס המרכזי, ומשם לקחו אותנו ברכבות לכיוון המרכז, משם העלו אותנו לגבול הצפון.
היינו בסך הכל טירונים. הגענו לתל דן ובכל "תקופת ההמתנה" היינו בגבול הצפון וביצענו מארבים מול הרמה הסורית, שתהפוך בתוך שלושה שבועות לרמת הגולן, התחלנו בתל דן וכל פעם הזיזו אותנו. לקראת המלחמה ירדנו לאזור דגניה מול הירדן ודרום רמת הגולן.
המלחמה החלה ביום שני. רוב הזמן שמענו על המלחמה אך אצלנו לא היה כלום. המלחמה על רמת הגולן החלה רק ביום שישי בשבוע.
כמובן ששמענו את סיפור כיבוש ירושלים וסיני והייתה הרגשות בלתי רגילה, כולל בכי והתפרצויות. זו תופעה שמתרחשת פעם בכמה דורות. הייתה ממש התעוררות בעם ישראל כתוצאה מהמלחמה, התרוממות רוח אצל כולם - דתיים וחילוניים.
ביום שישי בבוקר קיבלנו הוראה לעלות על רמת הגולן, מתוך הנחה שכוחות עיקריים של צנחנים וטנקים שכבשו לפני כן את ג'נין יעלו לגולן.חיכינו לאנשים שלא הגיעו עד יום שישי אחר הצהריים. התחלנו ללכת כמו בטיול שנתי מכיוון שער-הגולן. קיבלנו פקודה לעלות למוצב תוואפיק בדרום רמת הגולן, מעל תל קציר. ברגע שנחשפנו היינו מטרות לסורים והם התחילו להפציץ בצורה בלתי רגילה.
אחד הפגזים הראשונים שנורה על הבוקר ביום שישי הרג את המג"ד ואת קצין הקשר שלנו. אנחנו פחות או יותר התחבאנו מתחת לגפנים שלא היו להם אפילו עלים. הלכנו ברגל מקיבוץ מעגן לכיוון תל קציר. במשך שעות על שעות הסורים הוציאו את כל כוח האש עלינו. מעת לעת היו מגיעים מטוסים של צה"ל שהפציצו את הרמה ואז הייתהרבע שעה של הפסקה במטווח עלינו.
נפצעתי ביום שישי בצהריים מפגיעה ישירה של פגז מרגמה. לשמחתי נשארתי בחיים. ניסו לטפל בי ולא הצליחו אז החליטו לפנות אותי לאחור. פתחו אלונקה ותחת אש רצו איתי. כמעט כל הרגל שלי נתלשה אבל באופן מוזר העורק עצמו לא נפגע - ראו אותו פועם. בגלל שהוא לא נפגע נשארתי בחיים.
פינו אותי לאזור צמח בריצה, שם היה קיבוצניק שהגיע עם מכונית קטנה כשראה שיש פצועים. במכונית שלו פינו אותי לתאג"ד בצמח, ומשם לבית חולים פורייה בטבריה. בפוריה ניסו לייצב את מצבי. אני לא ממש זוכר את התקופה.
אושפזתי בבית-חולים עד ערב חג שבועות. רוב הזמן הייתי בהכרה. ברגע שהצליחו לייצב אותי בפוריה ונשארתי בחיים החליטו בערב שבועות להטיס אותי לרמב"ם. ברמב"ם התחילו לנתח אותי, לייצב אותי, ולחבר את הרגל. עברתי הרבה ניתוחים כירורגיים, אורטופדים ופלסטיים.
הייתי בבית החולים מעל שנה. פה ושם יצאתי לכמה ימים לחופש כשחיכו בין ניתוח לניתוח. אני צריך להודות לה' על כל רגע שאני בחיים.
בבית-החולים לקחו חיילים שלא היו לוחמים, השכיבו אותם לידי הוציאו מהם דם לתוך צנצנת זכוכית ומיד העבירו אותו אלי. לפעמים הם אפילו ראו שלקחו מהם ונתנו לי. זמן מה אח"כ קיבלתי מכתב מחיילת שכתבה לי "כותבת לך אחותך בדם. לקחו ממני דם וראיתי איך מכניסים אותו לך.לקחתי את המספר אישי שלך ועכשיו אני כותבת לך את המכתב". לא שמרתי את המכתב ולא הצלחתי לאתר את אותה חיילת. קיבלנו אז המון מכתבים מבתי ספר וגני ילדים.
השהות שלי בבית החולים נמשכה זמן רב מאד, אך הייתי כל כך צעיר ולקחתי את זה בקלות. הכי הטריד אותי אם אוכל לעבור קורס צניחה והאם יסכימו לקבל אותי לקורס צניחה, זה היה נשמע לי הדבר הכי חשוב בעולם. מאוחר יותר הבנתי שעד שאצא מבית החולים החבר'ה שלי יגמרו את הצבא. כשיצאתי מבית החולים הלכתי במשך שנה עם קביים. אסור היה לי לדרוך על הרגל, במשך כל הזמן עברתי עוד טיפולים. בשלב מסוים החבר'ה שלי אזרחו את מעלה הגלבוע והצטרפתי אליהם.
ד"ר חיים (צ'ילי) שלם מעפרה מספר על הקרב בו השתתף בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים.
אל"מ במיל' משה לשם מספר על פינוי מוקשים בין מזרח לירושלים למערבה ואומר: ביצעתי את 'ירושלים חוברה לה יחדיו'. כתבה שנייה בסדרה.