ציטוטים – טור שבועי, גיליון מס' 4

ובאמתחתנו הפעם: גילויים חדשים בפרשת המרגל המצרי, מיהו פרימיטיבי, מיהו פורע חוק, מיהו נהנתן, ולמי אסור בשום פנים לנצח בבחירות.

שמעון כהן - ערוץ 7 , כ"ח באב תשס"ח

עדיין מתקשים להודות בזהות המרגל

לפני כשבועיים חיפשנו כאן את המרגל הנעלם.

כזכור, תהינו כאן מדוע זה נדחק לעמודים הפנימיים של העיתונות הדיווח, שראוי היה להיות סנסציוני, על הודאתו והתפארותו של שגריר מצרים בישראל לשעבר, מוחמד בסיוני, בכך שתפקידו כאן היה מרגל וכלל לא דיפלומט מעונב וחביב תקשורת. תהינו אם לא הידידות האמיצה שיצר בסיוני עם עורכי העיתונים היא שהובילה להדחקת הסיפור המדהים הזה. תהינו.

והנה השבוע קיבלנו המשך לפרשה הזו. לבנה זמיר, יו"ר אגודת הידידות מצרים-ישראל, סיפרה ב'מעריב' שזהו זה, בסיוני כבר לא חבר שלה. בתוך הראיון מגלה לנו הגברת זמיר שבמהלך ביקוריה אצל בסיוני בימיו העליזים ראתה אותו נפגש עם חבורות גברים מעזה. באחד המפגשים השתרבבה לשיחם של בסיוני וחבריו מילה שאז היא ואנחנו עדיין לא היכרנו 'אינתיפאדה', כשביקשה תרגום הרגיעה אותה רעיית המרגל, הלא היא נגואה בסיוני, שאינתיפאדה זה דבר נפלא שהפלשתינים יעשו עד שיהיה שלום... בפגישה אחרת שמעה את אחד העזתים מסביר שהכוונה היא "להשתלט על בתי היהודים ולהעיף אותם מפה".

הגברת זמיר מזועזעת מבגידת החבר שלדבריה הפך את ביתו למעוז פלשתיני בלב ישראל. היא שואלת איך יתכן שכך עשה לנו הידיד. "מגיע לנו למות?", היא שואלת בחרדה.

הכתבה ארוכה ומעניינת, אבל גם מעלה כמה תהיות לגבי התנהלות העיתון 'מעריב':

שאלה ראשונה לכתבת ליאת שלזינגר, מה עם השאלה המתבקשת – 'למה שתקת כל השנים? ידעת שבבית שגריר מצרים תוכננה האינתיפאדה ולא פנית, ולו ברמז לרשויות הביטחון? למה?'

שאלה שנייה מופנית למערכת 'מעריב' – כשיש לכם סיפור כזה אתם דוחקים אותו למגזין ולא שמים אותו בכותרת? הרי מול ההכחשות של בסיוני והכעס הנעלב שלו בעקבות הדיווחים בישראל, ראוי היה להנפיק כותרת באחד העמודים הראשיים בנוסח – "בבית של בסיוני תוכננה האינתיפאדה", או משהו כזה, אבל לדחוק למגזין הפנימי? למה? כי עדיין קשה לכם עורכים יקרים להתרגל לעובדה שהחבר שמינגלתם אצלו על הגג, כשרקדניות מפזזות ברקע, עבד עליכם ואולי אפילו השתמש בכם לקידום ענייניו המפוקפקים?


מה חושב ברקאי על אוהבי אדמת הארץ?

אם אתם מאמינים שלארץ ישראל יש ערך, לא רק ערך היסטורי אידיאולוגי, אלא ממש ערך לקרקע, לרגבים, ערך אמיתי, כזה כמו פעם ברמת ה'כך נפדה אדמת העם רגב אחר רגב', אם אתם שייכים לסוג האנושי הזה, כדאי שתדעו מה חושב עליכם אחד מבכירי העיתונאים במכורתנו, הלא הוא רזי ברקאי.

ובכן השבוע ראיין ברקאי את הסופר סמי מיכאל, לא בדיוק חובב נוער גבעות כידוע, ובין השניים התנהלה שיחת רעים מופלאה, ממש חומר לאספנים.

אומר ברקאי לסופר (לא מדובר בציטוטים מדוייקים, אלא מהזיכרון) שבעוד הנאורים חפצי שלום ואחוות עמים המה, הרי שהסכסוך האמיתי בין העמים הוא בעצם כמו פעם, פשוט סכסוך על שטחי מרעה, מים וכבוד. עונה לו הסופר כמעט במילה אחת "פרימיטיבים", ורזי ידידנו מחרה מחזיק אחריו – "נכון", הוא אומר.

אז זהו זה. רק שתדעו שבעיני מר ברקאי כל הדוגלים בערכה הפיזי של ארץ ישראל (ערך שלמענו נפלו, אגב, עשרות אלפי חיילים ואזרחים במרוצת שנות קיומה של המדינה) אינם ברי שיח פוליטי או ברי פלוגתא פוליטית של ממש אלא סתם פרימיטיבים.


שוב, למי מותר לעבור על החוק?

ואי אפשר להתעלם מהאבל הלאומי שפקד את התקשורת בסוף השבוע עם מותו של אייבי נתן. אז נכון, כולנו עצובים עם פטירתו של כל יהודי וכו', אבל אל תגידו לי שכל פורע חוק היה זוכה לכזו הלוויה תקשורתית. ראיונות, הקלטות, הספדים, זכרונות, אפילו מוזיאון נפתח לרגל האירוע ובו חלקי האנייה ועוד מנפלאות מפעלותיו של האיש.

נדמה לי שחשוב להפנים את המסר שאמר דווקא נשיא המדינה, שמעון פרס, במעין הספד על אייבי נתן. שימו לב: "פועלו היה קרן אור של שלום, ושום קרן אחרת, גם לא של חוקים, לא יכולה הייתה להעיב על הקרן הזו". אני מקווה שהבחנתם בעיקרון הברור שהנחיל נשיא המדינה בדברים הללו. עזבו אותנו מחוק. קרנו של החוק לא תעיב על קרן השלום של אייבי נתן. זו ככל הנראה הסיבה שקיבלתם את האבל הלאומי על האיש. החוק לא מעיב על השלום... כה אמר נשיאנו שמעון פרס.

(ושמתם לב... לא אמרתי מילה של השוואה בין היחס שקיבלה אניית ערוץ 7 לעומת היחס שקיבלה אניית השלום של אייבי המנוח. לא אמרתי כלום. שלא יגידו שאני משוחד...)


קטנוניות קטנטנה

השבוע גדשה פרשת הילדה הקטנה רוז (ככל הנראה ז"ל) את העיתונים. הנה שתי הערות קטנות בשולי השוליים של הפרשה הטרגית והמצמררת הזו:

א' – אולי הגיע הזמן לחדול מהמונח 'מסיבת עיתונאים' בעיקר במקרים עגומים. יש משהו מאוד לא נעים כששומעים דיווח כזה: "סבתה של רוז מכנסת בביתה מסיבת עיתונאים". זה לא נשמע טוב כשבאותה שעה צוללנים מחפשים את הנכדה בעמקי בוצת הירקון, אין מה לעשות. נסו 'כנס עיתונאים' נסו 'מפגש', אבל לא מסיבה...

ב' – העיתון 'ישראל היום' דיווח על החיפושים אחרי רוז הקטנה וכתב בעיגול גדול ואדום 'מחזיקים אצבעות'. הייתי מצפה שתדעו מה מקור המונח הזה. מדובר בתפילה נוצרית להצלחת מישהו כאשר משלבים את האצבע על האמה, בצורה של צלב, במשך כל זמן התפילה. המונח המקורי הוא ' מצליבים אצבעות' או 'קרוס פינגרס'. אשר על כן, מעיתון המבקש להזדהות עם לאומיות הייתי מצפה גם לדעת את העובדה הזו וגם להימנע מהכותרת הזו.


מיהו נהנתן?

אני מרשה לעצמי לשער שאם ישאלו את קורא העיתון הממוצע מיהו הח"כ, האח"מ או השר המעופף ביותר, כלומר זה שטס הכי הרבה לרחבי העולם, סביר להניח שהוא יעריך שחבר הכנסת בנימין נתניהו נמצא במקום הראשון או השני.

והנה להפתעתנו פורסמה השבוע ב'ידיעות אחרונות' רשימת המעופפים שלנו. זאת בעקבות חשיפת נקודות שנצברו על ידי האח"מים בטיסות. ומסתבר שנתניהו לא רק שלא במקום הראשון או השני אלא שהוא משתרך אי שם במקום העשירי.

במקומות הראשונים נמצאים, אם זה מעניין אתכם, על פי הסדר: שמעון פרס, אהוד אולמרט, רענן גיסין, אפרים סנה, רוני מילוא, אברהם הירשזון, צבי בר, יצחק הרצוג, יובל שטייניץ. בנימין נתניהו.

אז איך קורה שהתקשורת הצליחה להטמיע בנו את התובנה שהנהנתן ביותר הוא נתניהו וכל האחרים צנועים, מסוגפים ומבצעים גלגולי שלג וטבילות במקווה האר"י?


למי אסור לנצח בבחירות?

יבורך העיתונאי אבישי בן חיים על העלאתו שוב ושוב, הן בטלוויזיה והן ברדיו, את התהייה: איך יתכן שעיתונאי כמו נחום ברנע (זוכה פרס ישראל, זוכרים?) כותב שאם ייבחר חבר הכנסת הרב פרוש לראשות עיריית ירושלים צריכה הממשלה למנות ועדה קרואה שתפרק את מועצת עיריית ירושלים ותנהל את העירייה במקום פרוש.

אתם הבנתם את זה? יש ציבור שאסור לאפשר לו לנצח בבחירות דמוקרטיות. הרי לא יתכן שהחרדים האלה ינצלו את המנגנון שהקמנו וקראנו לו 'דמוקרטיה' לטובתם. דמוקרטיה זה בשבילנו בלבד. לשלטון נולדנו. חייבים למנוע מהם את הניצחון בכל מחיר וגם אם במקרה ניצחו צריך לבטל את הניצחון ולהופכו לעפרא דארעא, ומה שיותר מוקדם יותר טוב.

וכזכור, הדמוקרט הזה קיבל את פרס ישראל.


למה?

בשקט בשקט הושב השבוע לעבודתו כסמנכ"ל כוח אדם בביטוח הלאומי, אילן מורנו, אביו של סא"ל עמנואל מורנו הי"ד שנפל במלחמת לבנון השנייה. האב השכול שב לעבודתו בדיוק ביום האזכרה השני לנפילת בנו, עמנואל, גיבור ישראל שלבד משמו רוב הציבור בישראל לא יודע היכן, מתי וכמה תרם לבטחון המדינה. מה שכן ידוע הוא שראשי מערכת הביטחון מגדירים אותו כאחד הלוחמים עזי הנפש ביותר שקמו למדינת ישראל. לחקירתו נלקח אילן מורנו, האב, בדיוק לפני שנה, יום לאחר האזכרה לבנו.

לי לא ברור איך ייתכן שמעצרו וחקירותיו של האיש היקר הזה פתחו מהדורות חדשות, כוסו בתמונות ובכותרות ענק בעיתונים, ואילו את ההחלטה שאין ממש בחשדות נגדו ויש להשיבו לעבודתו מצאנו השבוע בידיעה קטנטונת אי שם בדפיו האחרונים של אחד העיתונים. למה את רמיסת כבודו של האיש הצנוע והשקט הזה, שהמונח 'מלח הארץ' קטן עליו בהמון מספרים, שגידל סוללת בנים שכל אחד מהם לתפארת עמו וארצו, למה את רמיסת כבודו פגשנו בראש כל חוצות ואת השבת חלקיק מכבודו צריכים זכוכית מגדלת כדי לראות? למה?

הערות והצעות ניתן לשלוח ל zitutim@inn.co.il

לגליונות הקודמים: