סיפור
במהלך מלחמת לבנון הראשונה נלכדו על ידי אנשיו של יאסר ערפאת שניים מאנשי חיל האוויר (כמדומני טייסים, אך לא בטוח). השניים הפכו לשכפ"ץ האישי של הראיס והוצמדו אליו יום ולילה. אנשיו של ערפאת דאגו להעביר מידע על כך לישראל, ובכך היו משוכנעים שישראל תדאג כבר שלא להפגיז מקום בו נמצא ערפאת בשל אותה מגננה אנושית בדמות אותם חיילים.
השניים שוחררו באחת מעסקאות חילופי השבויים וסיפרו על החיים בקרבת מנהיג אש"ף. סיפוריהם נגעו לחיי היומיום וחשפו לא מעט על אופי החיים הרצחני של מי שראה בעצמו לוחם חופש.
בין השאר סיפרו על ימי המצור הישראלי על בירות. לדבריהם בעוד יאסר ערפאת משוכן באחד המרתפים במרכז העיר והמצור סביבו מתהדק התחזקה בקרב אנשיו התחושה כי לא יוכלו עוד לתפקד במציאות הנוכחית ובקרוב מאוד לא תהיה ברירה וערפאת ייאלץ להודיע על כניעה. השניים סיפרו כי גם ערפאת עצמו היה קרוב לכניעה בעקבות הלחץ והכתר הצבאי המוחלט בו היה נתון, אולם אז הגיעה תפנית.
באחד הערבים, סיפרו השניים, ישבו במקלט המבוטן עם יו"ר אש"ף וצפו בטלוויזיה. השידור התמקד בהפגנת ענק בתל אביב בקריאה לממשלת בגין ושרון לחדול את המצור הבלתי הומאני על ביירות.
תגובתו המיידית של ערפאת הייתה קריאה לאנשיו: זהו זה. המצור יירד בקרוב. אנחנו צריכים להחזיק עוד קצת מעמד והלחץ התקשורתי על ממשלת ישראל יעשה את שלו.
ואכן כך היה. ערפאת ואנשיו החזיקו עוד קצת מעמד, ואכן הלחץ על ממשלת ישראל עשה את שלו. המצור הוסר ובמקום כניעה של הטרור הפלשתיני קיבלנו אותו מאוחר יותר בפורמט מעונב של מדינה שבדרך.
כל הסיפור הזה מובא כאן לנוכח התחרות השקטה שמקיימת התקשורת במהלך השבוע האחרון – מי יקדם ראשון את הדרישה להפסקת אש. בינתיים התחרות הזו לא מתקיימת בהרעשה כבדה אלא בטפטוף זהיר. התקשורת הרי לא רוצה להצטייר כמנוגדת לרוח העם שבינתיים תומך במהלך. מה עושים? מטפטפים לנו את החומרים הללו בתקווה שאט אט תוסט דעת הקהל לכיוון הרצוי ואז יוכלו עיתונאינו לתקוף חזיתית ולדרוש הפוגה, הומאניות, רגיעה, תהדייה או כל כינוי שיומצא לרגל המאורע.
חלק מהטפטוף הזה שנועד להטות את דעת הקהל הישראלית הוא ראיון בחדשות ערוץ 2 ובו שאלה יונית לוי במבט קודר ודאוג רופא מבית החולים שיפא בעזה: "שמענו דיווחים מזעזעים על תנאי בית החולים שלכם. אין מיטות אישפוז, אין תנאים, מה קורה אצלכם?". חלק מהטפטוף הזה הוא גם כותרת ב'מעריב' - "חמש ילדות מתות בחדר שינה הרוס", ובכתבה דיווחו של כתב מעריב, ספואת כחלות, מבית המשפחה בעזה ששכלה חמש מבנותיה בהפגזת חיל האוויר. חלק מהטפטוף הזה הוא הדיונים בכלי התקשורת השונים סביב מאמרו של דוד גרוסמן ב'הארץ' ובו הקריאה להפסקת אש, וכן הלאה וכן הלאה. לא צריך להפליג בדוגמאות. הן סביבנו מדי יום בשבוע האחרון.
איפשהו יושב לו איסמעיל הנייה, מתבונן בתחנות השידור הישראליות ואומר לסובביו החמושים: זהו זה. העניין יסתיים בקרוב. אנחנו צריכים להחזיק עוד קצת מעמד והלחץ התקשורתי על ממשלת ישראל יעשה את שלו.
ביטוח
דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, התראיין ל'מבט' של הערוץ הראשון. תוך כדי ראיון, בבקשו להוכיח את מוסריותינו העליונה והמופלגת, אמר את הדברים הבאים: "לא פעם טייס שרואה מחבל ולצידו ילדים נמנע מהפגזה". כה אמר דובר צה"ל ומיד הוסיף משפט מוזר: "כל מי שנותן מחסה למחבלים מסתכן".
תמוה בעיני שלא מצאה המראיינת, מירב מילר, לנכון לשאול את מר בניהו אם סופו של המשפט לא סותר את ראשיתו. הרי בתחילת המשפט אמר בניהו שאם ילדים מהווים מחסה למחבלים הרי שהתוצאה היא שהמחבלים לא רק שלא מסתכנים אלא שהם אפילו זוכים בביטוח חיים מיוחד מטייסי צה"ל. תמוה...
אגב, בעקבות דבריו אלה של בניהו העברתי שאילתה ללשכתו. רציתי לדעת אם אין בדברים עבירת צנזורה, שכן המחבלים השומעים את הדברים מפי הדובר הבכיר ביותר של צה"ל מקבלים הוכחה רשמית נוספת למה שידעו בעבר: מומלץ להצמיד ילדים לכל פעילות טרור. זו הערובה לחייהם.
התגובה של לשכת דובר צה"ל הייתה מעניינת: שם לא רואים שום בעיה בדבריו של בניהו. "הדברים ידועים ואין בהם שום חידוש. צה"ל נהג כך בעבר והצד השני יודע זאת. אין בדברי בניהו חידוש ואין בהם שום בעיה", השיבה לי אחת החיילות בלשכת הדובר.
אמרה אמרה. אם אמרה כנראה יודעת...
דיווח
באתר 'וואלה' היו כנראה מאוד מעוניינים שכתבים ועיתונאים ייכנסו לרצועת עזה ובכך תבוטל למעשה הכרזת האזור 'שטח צבאי סגור'. אולי קיוו שם, כמו שמקווים בהרבה מערכות תקשורת בארץ ובעולם, שאם יהיו עיתונאים במקום יתרחשו שני דברים: א' - צה"ל ייזהר מלהמשיך בהפגזות, כי מות עיתונאי בשדה קרב יכול לעורר מהומה בינלאומית שתשתק את צה"ל. ב' - התמונות שיזרימו העיתונאים מהרצועה יובילו ללחץ המיוחל עד להפסקת הלחימה.
כנראה אלו היו הכוונות ב'וואלה', וכנראה כל כך רוצים בכך שם עד שהוחלט גם לעגל פינות ולשנות קצת את האמת.
הנה לכם הכותרת שדיווחה על החלטת בית המשפט בעתירת הכתבים הזרים שמאוד דחוף להם להיכנס לרצועה:
יכול הקורא הממוצע להיות משוכנע שהנה כבר החליט בית המשפט שיש להתיר את הרצועה לכניסת כתבים, אבל הנה לכם מה שכתוב בתוך הכתבה – זה נשמע כבר אחרת לגמרי:
שמתם לב מה כתוב שם? "בסופו של דבר קבע בית המשפט כי עד מחר ב-10 בבוקר על המדינה להודיע על אפשרות כניסת כתבים". זה הכול. המדינה תגיב מחר, אז למה הכותרת כבר היום?
אבל מסתבר שהמציאות היא עוד יותר רחוקה מהכותרת. הנה לכם הנוסח המקורי של החלטת בית המשפט: "על המדינה להודיע עד מחר (ה') בשעה 10:00 על עמדתה ביחס לאפשרות של כניסת כתבים זרים על פי מתכונת מצומצמת של מספר מועט של כתבים – "פּוּל", שיוכל לעבור רק בעת שהמעברים לעזה נפתחים ממילא".
כלומר בית המשפט לא קבע שעל המדינה להסכים עד מחר בבוקר לדרישת העיתונאים, כפי שניתן היה להבין מהטקסט בתוך הכתבה ב'וואלה', ובוודאי שלא הסכים בית המשפט עם הדרישה, כפי שניתן היה להבין מהכותרת, אלא בסך הכול בית המשפט מבקש לשמוע את דעתה של המדינה בסוגיה הזו. הא ותו לא.
אגב, אם תרצו, הנה לכם הטקסט מתוך מסמך בית המשפט:
תמונה
צלם העיתון 'ידיעות אחרונות', עטא עוויסאת, מקיים בימים אלה תערוכת צילומי עיתונות פרי מצלמתו. העיתון, כצפוי וכמתבקש, העניק לתערוכה דיווח מכובד בעמודי החדשות ולא בפינות התרבות, והוסיף לצד תמונת הצלם המסייר עם בנו ליד אחת התמונות כיתוב המספר על התערוכה, 'זווית ראיה' שמה. בנוסף זכינו ללמוד פרט או שניים על הצלם עתיר הפרסים והציונים לשבח בשל צילומיו. "תחת כל אבן יש סיפור", אומר עוויסאת ומוסיף כי הוא עצמו "חושף את הסיפור דרך עדשת המצלמה".
הרי לכם התמונה שהובאה לצד הדיווח ב'ידיעות אחרונות':
התמונה הזו הצליחה למקד אליה את מבטי קצת יותר מהרגיל. לכאורה הר הבית וערבים כורעים ומשתחווים כששלג ירושלמי עוטף את המקום. אבל מכיוון שהצלם הבטיח לנו שהוא יחשוף את הסיפור שמאחורי כל אבן, נדמה לי שהתמונה צריכה כמה מילות הבהרה, ואני מקווה שאני לא הורס לעוויסאת...
ובכן תנו מבט נוסף בתמונה, והפעם באופן ממוקד יותר. מה אתם רואים כאן?
אז מה יש לנו שם? את מה שטוענים מזרחנים זה זמן רב וערבים רבים בארץ ובעולם מעדיפים להסתיר. שימו לב לאיזה כיוון המתפללים כורעים? בדיוק לכיוון ההפוך ממסגד אל אקצה. שאלו את ד"ר מוטי קידר שזרק את הנתון הזה למראיין לא מוכן באל-ג'זירה. ובכן כאשר מכה בכיוון אחד ואל אקצה בכיוון האחר מפנים הערבים את אחוריהם לאל אקצה ומשתחווים למכה. אז בקיצור, למי יותר מקודש הר הבית? ליהודים או לערבים?
הקרב
שאלה: מה אפשר להבין מהכותרת הבאה (השבוע ב'ידיעות אחרונות')?
על פניו משתמע מהכותרת ששתי החטיבות תאבות הקרבות מקיימות מאבק ביניהן, ובהמשך מתברר שמדובר במאבק על זכות הראשונים להיכנס לעזה. מי שיעצום עיניים ויפליג בדמיונו יכול לראות לנגד עיניו העצומות מחזה הזוי בו שני מפקדי החטיבות נפגשים באיזו סמטה אפלה, ושם, לאחר שלא הגיעו לעמק השווה בשאלה מי ייכנס לעזה ומי ייכנס בעזה, הם מכים זה את זה עד זוב דם, תולשים איש את דרגות רעהו ובנוסף מקמטים זה את אוזנו של זה בחמת זעם, ואינם מרפים גם לאחר שעצמותיהם נשברות בזו אחר זו.
אבל אם נפקח את העיניים ונתבונן בכתבה פנימה נתהה קצת ביננו לבין עצמנו: מה הקשר בין הכתבה לכותרת?
בתוך הכתבה מתברר - לא ריב ולא מריבה, לא מדון ולא זעם. בסך הכול מצוטט בכתבה סמל ראשון גיא מהצנחנים שאומר ש"אין מצב שלא ייתנו לנו להיכנס ראשונים", ומנגד סמל ראשון ערן מגולני שאומר "עדיף לכולם שאנחנו נהיה אלה שייכנסו ראשונים".
הבנתם את זה ברוך? לא קרב, לא יוקרה, לא גולני ולא צנחנים. בסך הכול מצאו שני סמלים ראשונים, אפילו לא קצינים, ובוודאי לא בכירים ולא כאלה שמייצגים את החטיבה, לקחו חצי שורה מזה וחצי שורה מזה, כאשר אחד לא פגש את רעהו מעולם, והציטטות נלקחו ממקומות שונים לחלוטין, והעיקר – עשו כותרת מתלהמת.
מבולבלים
הפילוג הפוליטי בציונות הדתית בלבל לחלוטין את אנשי YNET, וכך נראה היה שם מבזק שעסק במתקפת ראשי הבית היהודי על האיחוד הלאומי:
ועכשיו נסו להבין: מי כאן מפד"ל? מי כאן איחוד לאומי? איך הבית היהודי תוקף את המפד"ל אם זה בעצם אותו דבר? בקיצור: מה פה קורה פה?
מילה טובה
מילה טובה לעיתונאי דן מרגלית שבתכניתו 'ערב חדש' בערוץ הראשון החליט להתנער מחליפת המגיש האובייקטיבי, זה מהאו"ם, העיתונאי שבמקרה נקלע למהומה המזרח תיכונית וכל העסק הזה לא נוגע לו. דן מרגלית מתנער מהקשקוש הזה והחליט להיות עיתונאי ישראלי לכל דבר, ובמהלך ראיון תקף את אחמד טיבי, שמשום מה החליט לדברר את החמאס בראיון, מתקפה ברמות שלא נשמעות בדרך כלל בטלוויזיה שלנו, בעיקר כשהמרואיין הוא ערבי.
טיבי ניסה לטעון שהחמאס בסך הכול רצה להמשיך את הרגיעה באותם תנאים שהיו בעבר, אבל ישראל העדיפה לסרב, להפגיז מסגדים ולטבוח בילדים. מרגלית ניסה להזכיר לטיבי שזכרונו כנראה החל לבגוד בו ושהחמאס לא בדיוק רצה את זה, אלא רצה להמשיך לירות על ישראל ושבמקביל לירי ייפתחו המעברים, ורק לאחר שישראל פתחה במתקפת תגובה נזכר מחמוד אזהאר שבעצם הוא מוכן לחזור לתנאים הראשונים. טיבי נזעק וטען שהדברים לא מדוייקים. מרגלית החליט לא לוותר: "אני אומר דברים מדוייקים מאוד. אתה אומר כאן דברים לא נכונים. הבעיה איתך שאתה תמיד שוכח את הדברים האלה", אמר לטיבי והוסיף: "הזיכרון שלך תמיד חד צדדי". וכשחבר הכנסת שאינו רגיל לדיבורים מהסגנון הזה החל לאבד עשתונות, לזעוק ולדרוש התנצלות הבהיר לו מרגלית בתוקף שהוא לא מתכוון להתנצל ושהוא עומד מאחורי הדברים, וטיבי הוא שאינו דובר אמת.
טיבי כעס כפי שמעולם לא נראה על המסך הקטן. מרגלית מצידו לא הרפה ולא ויתר. "איפה היית שמונה שנים כשהחמאס ירה על אזרחים?", הוא שאל את טיבי המופתע שהתרגל במשך שנים ארוכות לאולפני טלוויזיה מפנקים.
וכך נמשך העימות כשטיבי זועק ומרגלית דורש ממנו שיירגע, שלא יצעק ושיתחיל להתנהג ולדבר כמו בן אדם...
הערה לסיום:
אמנם לא קשור לתקשורת אבל בכל זאת: שמאלנים יקרים, אתם לא חשים קצת לא בנוח עם הסיסמא הזו שמרוחה על האוטובוסים "יוזמת ז'נבה טוב ליהודים"? מילא שהעתקתם את הסיסמא החב"דית של נתניהו מבחירות 96', אבל לא מפריע לכם השיבוש בעברית? יוזמה יכולה להיות טובה, אבל טוב? אתם לא חשים שמי שישב מאחורי ניסוח הסיסמא הזה קצת לא מפה? קצת לא יודע עברית? אולי מדובר במישהו מהאיחוד האירופי או מאיזשהי נורבגיה? לא מפריע לכם שמישהו מבחוץ מנסה לנתב לכם את הראש לפי מה שנוח לו?
הערות והצעות ניתן לשלוח ל zitutim@inn.co.il
לגליונות האחרונים: