חידה לחג
חידון לילדים (קטנים במיוחד): מה לא נכון בתמונה הבאה?
רמז: התשובה מסתתרת בסמל החנוכיה שבתמונה ובתאריך.
ובכן, התשובה לא במהופך, כדי שיוכלו לקרוא את הדברים גם באתר NRG:
לאורך יום רביעי השבוע ליווה את האתר עיטור ובו חנוכייה, כמקובל באתרים לא מעטים. עד כאן הכול בסדר. הבעיה היא שהתמונה המופיעה כאן צולמה ביום רביעי שבו היינו עדיין ב'נר שלישי', אבל כפי שניתן לראות בתמונה ב-NRG הקדימו את זמנם והדליקו ארבע נרות כאשר יומו הרביעי של החג נכנס רק בערב הבא.
בקיצור, לידיעתכם, חברים ב-NRG: היום היהודי מתחיל בערב. המשמעות היא שעד להדלקת הנר הבא אנחנו עדיין ביום הקודם, אז כשאתם מחליטים לפנות לפן היהודי שלכם מומלץ לדעת גם את הפרט הזניח הזה.
למי קראת קיצוני?
במהלך השבוע התמוגגה התקשורת סביב החיבורים והאחדות המופלאה במפלגת השמאל המשודרגת. דבריו של עמוס עוז נגד אהוד ברק שמדבר על שלום ולא מוריד ולו "מאחז פראי אחד", כלשונו, נשמעו שוב ושוב.
קטע רדיופוני קצרצר אחד הצליח למשוך את תשומת ליבי. בתכניתו ראיין רזי ברקאי את ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, איש מפלגת העבודה שהגדיר את מר"צ כמפלגת שמאל קיצוני.
ואז, בקטע שמומלץ לשמור לאספנים שואל ברקאי: "מפלגת שמאל קיצוני???????"
ובכן, מר ברקאי, הרשה לי לחדש לך – מר"צ אינה והיא גם לא מתיימרת להיות מפלגת מרכז. היא בהחלט מפלגת שמאל קיצוני. נכון שאתה וחבריך רגילים להכניס למגירת הקיצוניים רק אנשי ימין מזוקנים בעלי להט משיחי בעיניים, אבל מסתבר שיש גם בשמאל קיצוניים ובלי זקנים (בדרך כלל) ובלי להט משיחי הם בהחלט נוהגים כמשיחים בעיני עצמם.
במילים אחרות - יתכן אמנם (וסביר להניח) שבעניך, מר ברקאי, מר"צ היא המרכז הפוליטי. כנראה שלא כולם חושבים כך. תתרגל רזי.
מהו קונצנזוס?
העיתון 'מעריב' דיווח בכתבה מעניינת על ספרה החדש של אסתר שטרייט וורצל, שכידוע כתבה את 'אליפים', 'אורי' וספרים נוספים, ולמגינת ליבם של כמה מקובעי הטעם הטוב עוסק הספר במחאתן של שתי אחיות מול מכונת העקירה וההתנתקות.
בראיון לכרמית ספיר-וייץ סיפרה הסופרת המוערכת על תגובתן של חברותיה כשהבינו שבכוונתה לפרסם ספר על הסוגיה הזו. "החברות הכי טובות שלי אמרו לי בפירוש 'אם תכתבי על זה ננתק איתך את הקשר' ", סיפרה בראיון.
אבל מסתבר שכאב העקירה היה גדול מאיומי החברות. "כשהתחילו לדבר על ההתנתקות זה הכאיב לי", אמרה, "התנגדתי לכך בכל תוקף והופתעתי מאוד שזה באמת יצא לפועל. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, חייבת להגיב. לבי היה עם תושבי גוש קטיף. עם הנערות האלה".
הנה לכם עוד משפט קטן מדבריה של הסופרת לאור תגובות החברות ושאר אניני הטעם: "אם הייתי כותבת ספר על הפליטים בעזה, על הסבל שלהם ועל אורח החיים שלהם-אף אחד לא היה מתקיף אותי. להפך! היו משבחים אותי על ההומאניות ועל הרגישות לסבלו של עם אחר".
כתבה חשובה ומרעננת בנוף התרבותי עיתונאי שלנו, ובכל זאת עובדה אחת הקפיצה אותי. במהדורה האינטרנטית של הכתבה בחר עורך הכותרות להצמיד לכתבה את הכותרת הבאה:
הבנתם את זה? מי שמתנגד להתנתקות, לעקירה ולגירוש ראוי לתואר מתנתק מהקונצנזוס. כנראה שמישהו עדיין לא הפנים את גודל הטרגדיה שהנחיתה עלינו העקירה, ומבחינתו מדובר בקונצנזוס. ככל הנראה עורך הכותרות התעורר מאיזו תרדמת של שלוש שנים ואולי קצת יותר, ומבחינתו העם כולו משלב ידיים בהבנה והפנמה שההתנתקות הייתה מהלך גאוני ונשגב. זה ההסבר היחיד שיש לי לכותרת המוזרה הזו.
אגב, הכותרת במהדורה המודפסת הייתה - "אליפים בהתנתקות" – סביר.
בעיה בתקשורת
מה עושים כשצריכים לבנות את אבו מאזן והפתח' כפרטנרים ראויים למו"מ מדיני, או בעברית תקנית – לויתורים, נסיגות ושחרורי מחבלים, כשבדיוק מתברר שהפתח' יורה גם הוא קסאמים על ישובי עוטף עזה?
מצד אחד אפשר אמנם להתעלם ופשוט לא לדווח, אבל זה לא נעים ובעיקר לא משתלם. לך תדע, אולי בעיתון המתחרה יפרסמו את זה, ואז נצא פראיירים. אז מה עושים?
פתרון פשוט. לא צריך לחשוב יותר מדי: במקום לציין בכותרת מרכזית שהפתח' ירה קסאמים, מדווחים בכותרות הראשיות ש"החמאס מנצל את השיתוק הפוליטי", ושראש השב"כ מתריע מירי של החמאס עד באר שבע, ושגורם ביטחוני אומר שהחמאס מריח את חולשת ישראל, ושהחמאס הוא שמתיר לארגונים הפלשתינים לירות. בקיצור - הכול חמאס. כך הצלחנו להבהיר לקורא הממוצע שהאויב האמיתי הוא החמאס. הוא ורק הוא. לעומת זאת, כדי שלא נאבד את הידיעה למישהו אחר נכתוב בתוך אחת הכתבות בעמוד 5 ש"את הירי הוביל הג'יהאד האיסלאמי והפתח' השתתף במתקפה".
כך בדיוק נקט העיתון 'ידיעות אחרונות', וכך נרגענו – האויב הוא החמאס. הפתח' זה משהו אחר לגמרי. תראו את אבו מאזן, איזה קלאסה.
הראל מוטרד
מעניין לראות מה מטריד את עמוס הראל, איש 'הארץ'. כדי שלא נצטרך ממש להזמין אותו לספת הפסיכולוג לשמיעת המצוקות הטורדות את מנוחתו פרס הוא בעצמו את הדברים במאמר שפרסם בעיתונו. מסתבר שהאיש מוטרד ביותר מרוח מוזרה שפשטה בצבא ההגנה לישראל, קוראים לה רוח יהודית. הרי לכם כמה קטעים נבחרים, רק כדי שנטעם:
לאחר שתיאר מצב שבו קצינים מתנסחים בביטויי "קדושת הארץ", "שליחות", "קדושת הארץ בעזה" ועוד, מצב שלדאבונו לא ניתן להילחם בו, סיפר הראל על התנהלותו, אוי לה לאותה בושה, של הרב הצבאי הראשי שמעז לראות ביהדות חלק בלתי נפרד מרוחו של צה"ל ומסרב להקפיא אותה כמוצג מוזיאוני.
מספר הראל כי בנוסף לתכנים היהודים שמכניס הרב רונצקי לצבא הוא גם "מעביר שיעורי תורה בכלא, גם לאסירי הטרור היהודי; הרבנות עורכת סיור לחיילי אמ"ן בחברון ומפגישה אותם עם הרב דב ליאור".
הראל מוסיף וכותב שבעיני הרב רונצקי "אנשיו נכנסו לוואקום שהותיר חיל החינוך. שבת ברובע היהודי בירושלים, בחסות הרבנות, עדיפה על סוף שבוע נופש באשקלון. על כף אחת מונח חינוך ערכי, לחיזוק רוח הגייסות שיבינו סוף סוף על מה נלחמים. על הכף השנייה, "תרבות יום א'" עם סטנדאפיסט או צפייה באיזה סרט אמריקאי". אכן ראוי לכל גינוי – חינוך במקום סרט? מה יש לו לרב הזה? מוגזם.
כיוון שכך ממליץ הראל לרמטכ"ל לקרוא "אליו את רונצקי ויבהיר מחדש את גבולות העיסוק והביטוי של הרב הראשי לצה"ל".
עכשיו הבנו מה מטריד את הכתב לענייני ביטחון של 'הארץ'.
מוסי רז לא שמע
לאולפן ערוץ הכנסת הוזמן איש מר"צ מוסי רז, שבפנים רציניות להפליא, ממש כאילו שום דבר לא מצחיק במה שהוא אומר, סיפר על נפלאות תנועתו המתחדשת. רצה להוכיח את התרעננותה של המפלגה וחידוש פניה, ולשם כך אמר את המשפט המופלא הבא: "הצטרפה אלינו טליה ששון שמעולם לא שמעתי עם איזה עמדה פוליטית היא מזדהה..."
האמת היא שבשלב הזה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אם לצחוק על מידת ההומור המופלאה שגילה מוסי רז במשפט האחרון, או לבכות שאדם המשוכנע שכולנו אהבלים עומד להיות חבר כנסת.
אבל המפתיע ביותר היתה דווקא תגובת המראיינים, רוני מילוא ומינה צמח. השניים הללו אפילו לא חשו צורך להחניק חיוך לעגני מול המשפט המרתק שהשליך רז לאוויר. לרגע חשבתי שאולי גם הם, אנשים רציניים ובעלי ניסיון, גם הם ממש הופתעו לגלות שעורכת הדין טליה ששון, מחברת דו"ח המאחזים, ומי שהייתה לאחת הלוחמות הגדולות ביותר נגד ההתיישבות ביו"ש, שהאישה הזו תומכת מר"צ.
זהירות מפות
בעקבות דבריו השבוע של ראש השב"כ על חשש שהטילים יגיעו בעתיד הקרוב מעזה גם לבאר שבע ואף לאשדוד, ציירו עבורנו שני העיתונים הגדולים מפות ובהן טווח הרקטות. למען יוכל כל אחד מאיתנו לדעת אם הוא בטווח הסכנה או שהוא יכול לישון בשקט גם הלילה.
וכך נראו המפות:
כך ב'ידיעות אחרונות':
ובכן, רבותי ב'מעריב' ו'ידיעות אחרונות', הרשו לי להעיר הערה שכבר הערנו כאן בערוץ 7 לפני מספר חודשים: על פי מתווה החלום שלכם, כלומר שיבה לקווי 67', לא אחד מכל שמונה נמצא בטווח הטילים כמאמר הכותרת, אלא אולי להיפך. אחד מכל שמונה יהיה מחוץ לטווח הזה. הרי את קווי ארבעים הקילומטר של איום הטילים אתם צריכים למתוח לא מגבולות רצועת עזה, אלא מקלקיליה, מבית לחם, מחברון, ומשאר ערי וכפרי יהודה ושומרון שאותם אתם כל כך חפצים בלהט אין קץ למסור למשגרי הרקטות. הרי כולנו יודעים, והעדויות לכך רבות, שרקטות גודשות כבר כעת את המחסנים בכפרי הרש"פ ביהודה ושומרון...
ועוד הערה אחת בעקבות חג החנוכה:
מילאו כלי התקשורת באופן ראוי את חובתם הלאומית ציבורית, וכחלק ממנהגי החג דאגו להפוך את חג החנוכה לחג השמן והשומן, וטירחנו את עצמם לדעת, כמקובל, בשאלות: כמה קלוריות יש בכל לביבה? ובכל סופגנייה? באיזה מילוי של סופגנייה יש יותר קלוריות? כמה סופגניות אכלתם? ובכמה קילוגרמים עליתם? ואיך תורידו מהמשקל אחרי החג? ואיך תתאוששו? ד------י-י-י-י-י-י-י-י-י!!!!!!!
עזבו אותנו. נראה אתכם מקשקשים את אותה כמות מלל עוין כלפי החגים המקבילים (בתאריכם) אצל הנוצרים. נראה אתכם שואלים כמה קלוריות יש בשוקולדים של סנטה קלאוס? ואיך ישוקמו הילדים שהתאכזבו לגלות שאין סנטה ואין קלאוס והכול פרי דמיון? ואיך, ואיך. כאלה דברים אין לכם אומץ לכתוב, אה?
הערות והצעות ניתן לשלוח ל zitutim@inn.co.il
לגליונות האחרונים: