ארץ נהדרת. תכנית הרבה פחות
לא מדברים על זה בקול רם, כי קצת לא נעים, אבל התכנית 'ארץ נהדרת', מה שהוגדר כספינת הדגל של ערוץ 2, כבר ממש לא מה שהייתה. היא כבר לא כל כך מתוחכמת, הרבה פחות מושקעת, די צפויה מראש, ואם לומר את האמת היא גם כבר לא כזו מצחיקה. אבל מותר לה לתכנית בידור טלוויזיונית להיות לא מתוחכמת, לא מושקעת ואפילו לא מצחיקה. הכותבים והשחקנים עושים את שלהם, הזכיין מחליט להשקיע את כספו שלו וגם זו זכותו, והציבור יחליט לצפות או לשלטט למקום אחר (או סתם לקחת ספר או משהו מועיל אחר, אבל על האופציה הזו לא מדברים בקול רם).
הכול זכותם, אבל הרשו לי להביע דעה: מה שאירע השבוע היה ממש לא במסגרת זכותם. השבוע החליטו שם לעשות צחוק מלבנה שטרן, אזרחית, לא אשת ציבור, סתם אם לשלושה חיילים שביקשה לגונן על שמו של צה"ל, ולשם כך העזה להתפרץ לתוך דבריו של כבוד מעלת קדושת הרופא מעזה שביתו הופצץ ושלושת בנותיו נהרגו (אגב, נזכיר – תחקיר צה"לי שחקר את האירוע וניתח את גורמי הפציעה של בנותיו האחרות מחזק חשד שמאחורי הירי עומד החמאס עצמו, אבל לא בכך עסקינן).
בקיצור, מי שראה את התכנית השבוע ראה איך התעללו בדמותה של האם הזו, שהייתה צריכה להבין לבד שמעמדה כאם לשלושה חיילים עדיין אינו מאפשר לה להתפרץ לדברי הדוקטור, חברם של עיתונאי ישראל, ובראשם שלומי אלדר, ושל דוקטורי ישראל.
חשבתי לעצמי איזו תגובה היו מקבלים כותבי התכנית אם היו כותבים מערכון על דמותו של הדוקטור הערבי עצמו, והיו מציירים אותו בצורה נלעגת כזו או אחרת... והאמינו לי, זה ממש לא קשה. לא צריך להיות גאון הדור כדי לכתוב משהו, בעיקר אחרי שהתחקיר הצה"לי מחזק את ההשערה שגראד הוא שפגע בביתו.
אבל איש לא כתב וכנראה גם לא יכתוב מערכון שכזה, כי יודעים שם טוב מאוד שעוד לפני שהסרטון יעלה על המסך הקטן הם יקבלו מכתב לא נעים שבו מפורטים סעיפי הפיטורין שלהם.
אז למה מותר לתכנית הזו להתעלל כך באם הזו? כנראה כי ככה זה אצלם ב'ארץ נהדרת', בתכנית שהפכה כל טענת אמת הסברתית ישראלית לטענה מגוחכת, וכל קביעה של דובר צה"ל, של הרמטכ"ל ושל אחרים למשהו שהוא בין סתם שקר לבין אמירה מטופשת ומעליבת אינטליגנציה. זו התכנית שהפכה כל מי שמעז להתבטא קצת שונה משנקין פינת קינג ג'ורג' לאידיוט מושלם (עיינו ערך: רוני דניאל, בנימין נתניהו, אבי בניהו ואחרים). ככה זה אצלם.
אגב, כדי לייצר עבורנו מיצג שווא של אובייקטיביות מעליבים שם גם גורמי שמאל, אבל העלבונות הללו, הפונים שמאלה, לא מתמקדים בדעות אלא באלמנטים חיצוניים, גופניים כאף ארוך, היקף בטן וכיוצא באלה. רוצים לומר: אין בעיה עם הדעות שלהם, אלא רק עם הבטן הגדולה או התסרוקת המוזרה שלו או שלה. אז בואו נגחגח מעט אבל דיר-באלק! לא לפגוע ברעיונות המופלאים שלנו.
ומכיוון שפתחנו כאן את סוגיית 'ארץ נהדרת' אוסיף עוד הערה אחת: הכי קל זה להתבכיין. מה שיותר קשה ונדרש הוא לייצר חלופה. נכון. יהיה צורך בהשקעה כלכלית לא פשוטה, אבל למהלך כזה צפויים הד ותמיכה ציבורית: אז באמת, למה לא לייצר אלטרנטיבה. לאסוף לאולפן אחד את אורי אורבך, חגי סגל, יאיר אורבך, ידידיה מאיר, קובי אריאלי ועוד כמה שמות שאולי לא כולם מוכרים, אבל האמינו לי - יש בהם את הכישרון והיכולת להרים תוכנית חלופית, איכותית וגורפת רייטינג, ושיתחילו לעבוד?
נכון שמרבית כותבינו וקומיקאינו מעדיפים דקה באולפן ערוץ 2 על פני תכנית שלמה במה שמוגדר כ"מגזר", ונכון שכולנו מעדיפים להראות חזות אובייקטיבית ונאורה, ואולי לא כל כך נעים להם להציג עמדה לאומית בתכנית סאטירה, אבל כשכך נראית הסאטירה הישראלית צריך לחשוב על כיוונים חלופיים, פחות מעודנים. לחדול עם תחושת ה'אורחים באולפן שלהם', של קובעי הטעם הטוב ומחלקי דקות השידור, להפסיק להתבייש לחשוב אחרת. האמינו לי העם (ואיתו גם הרייטינג) איתכם.
בהצלחה.
שאלה לשואלים
שאלה לעיתונאינו, בהם ניר דבורי איש ערוץ 2, ואחרים: האם באמת לטעמכם הגיע למח"טים ששבו מרצועת עזה להתקבל על ידכם בקבלת הפנים שבה דחפתם להם מיקרופונים בגודל של אבוקדו והצגתם להם כשאלה ראשונה במעלה את השאלה: "האם אתם לא חושבים שהאש הייתה מוגזמת"? זו באמת השאלה שצריכים המח"טים הללו לחטוף בפרצוף?
העיתונאי השנוי ביותר במחלוקת
על עמוד השער של מוסף '7 לילות' מרח העיתון 'ידיעות אחרונות' את תמונתו של הפרשן הצבאי של ערוץ 2, רוני דניאל, וכתב למטה: "רוני דניאל, איש התקשורת הכי שנוי במחלוקת במלחמה".
הבנתם את זה? העיתונאי הכי שנוי במחלוקת במלחמה הוא לא גדעון לוי שהצליח להקפיץ באהדתו לתושבי רצועת עזה ובהאשמותיו את צה"ל בפשעי מלחמה את מירב העיתונאים, ובהם גם מחזיקי העמדות השמאליות ביותר. העיתונאי השנוי במחלוקת הוא לא יונית לוי שלמעלה משלושים אלף אזרחים חתמו על עצומה נגד אופן הסיקור שלה את המלחמה. העיתונאי הכי שנוי במחלוקת הוא גם לא עמירה הס ושאר ממסקרי הסבל הפלשתיני, אלא רוני דניאל.
למה? כי הוא אמר שצריך להשלים את המבצע בעזה? כי הוא לא נכנע לתכתיבי מערכות העיתונים שקראו בכותרות ענק 'מיצינו את המלחמה. לצאת מעזה'? כי הוא היה סבור שצריך להתקדם ולהשתלט על נקודות שולטות ברצועת עזה? כי הוא, בניגוד לכתבים בוגרי 'במחנה' וגלי צה"ל, יודע מה זה באמת שדה קרב בהיותו מג"ד במיל.? בגלל שהוא אומר באופן ברור שאם עומדות בפניו הברירות לדווח ליונית לוי שבאולפן או להילחם עם חיילי צה"ל הוא בוחר באופציה השנייה? בגלל כל אלה החלטתם ב'ידיעות אחרונות' להגדיר אותו כ"איש התקשורת השנוי ביותר במחלוקת"? ובגלל אותה סיבה הפכתם אותו, כנופיית 'ארץ נהדרת', לזולל ערבים לתיאבון? בגלל זה?
ואלס לשלום...
תכנית הצהרים של אורן נהרי ברשת ב' של קול ישראל עצרה את נשימתה ברגעי ההכרזה על המועמדים לאוסקר כשכצפוי המתח גואה כשהכריזו אנשי האקדמיה (עאלק אקדמיה...) על המועמדות הישראלית לפרס, הסרט 'ואלס עם באשיר'.
בדברי הפרשנות שקדמו להכרזה נאמר בתכנית על ידי פרשן, שלצערי איני זוכר את שמו, שסיכויי הסרט הישראלי גבוהים הפעם כי אנשי האקדמיה אוהבים סרטים המתנגדים למלחמות בעיקר באזורי קונפליקט כמו המזרח התיכון.
כך אמר הפרשן. כלומר אנשי האוסקר הם בעצם אסופת חובבי שלום ואספני יונים לבנות בשעות הפנאי. משום מה כששמעתי את הפרשנות הזו התעוררה בי השאלה – איך יתכן שסרט שתוקף את מלחמתה של ישראל במחבלי לבנון, כלומר שהעמדה הבסיסית שלו היא שצריך להותיר את איום הטרור על תושבי הצפון ללא תגובה, דווקא סרט שכזה מוגדר כסרט שלום? מוזר לא? סרט שמבקר את המלחמה בטרור הוא סרט שלום??? לא ברור.
ואני לתומי חשבתי שכל סרט שכזה אמור היה לקבל דווקא גינוי אצל חובבי השלום בהיותו מעודד את מלחמת הטרור. כנראה שאני תמים מדי...
לעבוד על אוטומט
אחד הלוחמים, ירון עולמי שמו, קיבל מערוץ 2 מצלמה ותיעד את הווי החיים ברצועה תחת אש. הבחור התראיין בין השאר גם לניב רסקין בגלי צה"ל, וכך נשמעה שאלה אחת של רסקין: "מול התמונות של הבתים ההרוסים יש רגש חמלה או שעובדים על אוטומט?".
הבנתם את זה? מבחינת רסקין (בחור טוב בדרך כלל, אגב) אם אדם לא חומל על אזרחי האויב בעזה הוא כבר נחשב אחד שפועל על אוטומט. מין רובטריק שכזה...
למה רסקין לא שאל את הבחור משהו כמו: 'גם מול התמונות של ההרס נשארת ההכרה בחשיבות הלחימה, או שמתחילים לפעול על פי האוטומט השמאלי-הומאניסטי שמרחם על האויב?'
אגב, עולמי ענה באופן ברור ונחרץ והבהיר שאין מקום לחמלה כאשר לא אנחנו הובלנו ורצינו בלחימה הזו. הוא הבהיר לרסקין את ההיגיון הפשוט של המלחמה. בקיצור, השאלה לא בילבלה את האיש.
מילה טובה
לרזי ברקאי שהציב בפני נשיא המדינה, שמעון פרס, שאלות לא מקובלות: "האם אתה לא מצטער על ההתנגדות שלך בשעתו להפצצת הכור הגרעיני בעיראק? דיברת על מזרח תיכון חדש. אתה לא חש שיש לנו שכנים קצת בעייתיים? אתה תומך ביוזמה הסעודית, הם מדברים גם על שיבת הפליטים..."
אלה פחות או יותר השאלות שפרס לא רגיל לשמוע, אך השבוע נאלץ לשמוע וגם לנסות לענות עליהן. אולי משום כך תשובותיו היו מעט פחות סדורות מבדרך כלל – לא. הוא לא מתחרט על כלום (או בלשונו "אני לא מצטער על כלום"). לגבי הפצצת הכור הוא משוכנע שנכון לנתונים שהיו לו אז התנגדותו הייתה במקום... קצת לא תואם איש חזון שאמור להתייחס לדברים לא בקנה מידה של המידע העכשווי אלא מתוך ראיית האופק, אבל לא חשוב. לגבי המזרח התיכון החדש אמר פרס שהוא מתקדם לקראת השלום, אם כי לאט. תהיה סבלני רזי. לא צריך להיבהל כל כך. עברו שישים שנה ויש כבר שלום עם שתי מדינות, מרגיע הנשיא הרגוע. לגבי הפליטים – צריך להבין את הסעודים. הם מתכוונים להסדר מוסכם. לא להחזרתם לשייח' מוניס... רזי, אגב, לא וויתר, לא אפשר לנשיא לחמוק ותיקן את מעלתו: "להזכירך, הם מדברים על הסכם המבוסס על החלטה 194 של האו"ם, ואנחנו יודעים היטב מה יש שם..."
בקיצור, מילה טובה מגיעה על השאלות הלא מקובלות ועל העמדת פרס במקום עם התיקון לגבי החלטה 194 שבה האו"ם קורא ליישום דרישת השיבה הפלשתינית.
מילה טובה 2
לחגי סגל, ארכיאולוג העיתונות שפרסם בטורו ב'מקור ראשון' את דבריה של סימה קדמון ב'ידיעות אחרונות' מיום ראשית ההתנתקות. סגל מציע להחליף את המילה 'מתנחלים' ב'ערבים' במאמר כולו ולקבל "משמעות מוסרית עדכנית", כלשונו. הרי לכם הקטע של קדמון, קטע שהזוי לחלוטין לחשוב שאכן מישהו כתב דברים שכאלה כלפי יהודי גוש קטיף: "מהיום בבוקר צריך לבנו להיות גס במראות שמגיעים אלינו מחבל עזה, להתבייש בדמעותינו. ... צר לנו, תושבי חבל עזה ... אבל נגמרו לנו הדמעות. ... כן, צר לנו תושבי עזה, אבל יש לנו מספיק דברים לבכות עליהם, גם בלי הפרובוקציות שלכם".
הערות והצעות ניתן לשלוח ל zitutim@inn.co.il
לגליונות האחרונים: