כשארדן גילה שהוא אויב העם
התקשורת כולה התגייסה לטובת ערוץ 10 כשהאויב המסומן הוא חבר הכנסת גלעד ארדן, שהעז, אוי לה לאותה בושה, לדרוש מהערוץ לעמוד בהתחייבויותיו לציבור, הן מבחינת תכנים והן מבחינת חובות כלכליים.
לפתע שכחו כלי התקשורת שהם בעצם אויבים מושבעים אלה לאלה ושקרבות הרייטינג אינם אלא מלחמת שוורים נוסח שנות האלפיים. עד היום ניתן היה למצוא השתלחויות הדדיות, שליחת מרגלים וחפרפרות ממערכת למערכת, והנה פתאום אחוות רעים דרמטית אפילו עוד יותר מרגשת מההתרפקות על יונית לוי.
אילנה דיין, לדוגמא, כזכור מערוץ 2 המתחרה, אמרה בראיון לרשת ב' ש"אסור שערוץ 10 ימות, גם בגלל הפלורליזם, וגם כי יש אנשים הזקוקים למקום עבודתם". בן כספית ואיילה חסון בתכניתם בערוץ הראשון קבעו שאסור לאפשר את סגירת הערוץ, וסגירת כלי תקשורת במדינה דמוקרטית היא המעשה החמור ביותר שיכול להיות. קריאות בנוסח דומה נשמעו גם בהפגנות אנשי התקשורת נגד המהלך, אבל אותי עניינה שאלה קטנטנה אחת, ממש קטנטונת:
איפה הייתם כולכם, חובבי הפלורליזם וחופש הדיבור כאשר סגרו כאן ממש, לא רק איימו להחליף הנהלה, ממש סגרו כאן ערוץ תקשורת? איפה הייתם אז?
אז נכון שלערוץ ההוא קוראים ערוץ 7, והוא ייצג את מחצית העם ההיא, הלא חשובה, הבזויה, הסהרורית, הקיצונית, זו שלא צריך להתחשב בה, זו שכל קיומה הוא רק כדי שיהיו לנו מודלים לסאטירה. הכול נכון, אבל בכל זאת, לא היה ראוי להקדיש איזה טיפטיפת פלורליזם לערוץ ההוא?
המומחית לענייני פוליטיקה
ואם כבר הזכרנו את איילה חסון מערוץ 1 קחו לכם ציטוט של הכתבת הפרלמנטארית מזה שנים הזו, ותוכלו לדעת עד כמה ידיעתה מקפת באמת את כל הקשת הפוליטית.
במסגרת פרסום תוצאות אחד ממיליארדי הסקרים של הערוץ הראשון הגיעה חסון לדיווח על המנדטים הצפויים לאיחוד הלאומי והבית היהודי, וכה אמרה חסון ועל פניה ארשת מבולבלת: "האיחוד הלאומי זה... זההה... כצל'ה...", אמרה בנימה לא בטוחה, מי יודע, אולי זה בכלל מישהו אחר, אבל מיד התעשתה והוכיחה את נפלאות זכרונה כשאמרה: "הבית היהודי זה דנילוביץ'...", והמשיכה להמשך הדיווח.
אז לידיעתך גברת חסון, דנילוביץ' אמנם מסתיים ב"איץ' ", אבל יש הבדל גדול בן הרשקוביץ לדנילוביץ'. דנילוביץ' הוא ראש עיריית באר שבע, ואם תבדקי טוב טוב יש הבדל לא קטן גם בתפקיד וגם במראה.
מה שלא ברור הוא כיצד מי שמגדירה את עצמה ככתבת על לענייני פוליטיקה לא יודעת מי זה ומה זה בדיוק הרשקוביץ, או בקיצור – לא בדיוק מתמצאת במה שקורה ימינה מליברמן? איך זה קורה דבר כזה?
להבין את יבין
חיים יבין, המכונה מר טלויזיה כידוע, עורר סערה זוטא כשבראיון לרזי ברקאי בגלי צה"ל אמר ש"ליברמן מאיים פיזית על חברי כנסת כטאלב אסנע. צריך לשים לזה סוף. מה זה נאמנות למדינה? כמה פעמים צריך להניף דגל כדי להכריז אני נאמן למדינה?".
משום מה לא זכורה לי הגדרה של יבין את עזמי בשארה, לצורך הדוגמא, כפוגע ומאיים פיזית על חיי כולנו, למרות קשריו עם החיזבאללה.
בכל אופן נראה שמשמעות הדברים היא אחת: לא יבין ולא סביבתו אינם יכולים לראות באיש אוטוריטת הטלוויזיה העליונה של כולנו. שוב מוכח שלאיש יש אג'נדה שמאלית ברורה ונחרצת. זה הוכח בפניו הקדורניות כשהכריז 'מהפך', זה הוכח בסדרת 'ארץ המתנחלים' שלו, ובעוד הרבה הזדמנויות נוספות. עוד אחת לאוסף.
מה עדיף? ללכת לאט או מהר?
ואם כבר בליברמן עסקינן, שימו לב מה כותב נחום ברנע, חתן פרס ישראל, ב'ידיעות אחרונות':
לצד מתקפה אישית חריפה שלו נגד ליברמן תחת הכותרת "אני לא מאמין לו", חורג, לטעמי, ברנע מגבולותיו כעיתונאי, ובעיקר כעיתונאי הנחשב (משום מה) כבר סמכא בכל מכמני הפוליטיקה הישראלית.
אז מילא שברנע קובע שלטעמו התפיסה שליברמן יודע מה הוא רוצה ומשיג את מבוקשו היא מיתוס חסר בסיס. מילא. זכותו לחשוב כך. מילא שהוא תוקף את העיקרון של הנאמנות והאזרחות. זכותו. אבל כשהוא משתלח וכותב על ליברמן ש"הקריירה שלו התאפיינה עד היום בעצלנות, נהנתנות וחוסר רצינות" זה מתחיל להישמע בעייתי וגבולי, אבל בכל זאת – מותר לו לעיתונאי פרלמנטארי לנתח את אורחו וריבעו של חבר הכנסת או שר באופן כזה או אחר.
אבל ברנע עובר את גבולות המנדט שניתן לו כשהוא מספר על הרגעים שבהם הוא נפגש עם ליברמן במסדרונות הכנסת ומוסיף ש"הוא לא עשה שם הרבה, לבד מלקבל משכורת נאה, רכב ואבטחה. אף על פי כן התעקש ללכת תמיד בצעד מהיר ותכליתי, כאילו הוא ממהר לפגישה שתשנה את גורל האומה".
חוץ מזה שמדובר בדברים שנראים כעילה לתביעת דיבה (הוא הרי מאשים את יו"ר ישראל ביתנו בגזל קופת הציבור לתועלתנותו האישית והנהתנית), הרי אם ליברמן היה הולך לאט במסדרונות ולא "בצעד מהיר ותכליתי", היה מאשים אותו ברנע בבטלה וחוסר מעש. כל צופה טלוויזיה מכיר את הסצנה שבה נראה כתב פרלמנטארי עומד במרכז מסדרון בכנסת ומאחוריו חבר כנסת כזה או אחר מתחיל להדס את הילוכו בקצב איטי, מתבונן על הקירות בחוסר מעש, כמעט מתחנן לקמצוץ תשומת לב מהכתב שאולי יואיל להפנות אליו מיקרופון, מצלמה ושאלה. להגיד שליברמן מתבטל כיוון שהוא הולך מהר זו טענה ריקה מתוכן, שהרי אפשר לטעון את אותה טענה אם היה הולך מעדנות אחרי בורקס של מעדנות. ברנע הרי סימן את המטרה - ליברמן בטלן - וכעת, מה שהוא לא יעשה, ובאיזה קצב שהוא יילך, הוא יישאר בטלן בעיני בכיר עיתונאי 'ידיעות אחרונות'.
הבעייתיות גדולה בעיקר לנוכח מעמדו של ברנע כאחד מאותה קבוצת עיתונאי צמרת שלא רק מטילים אימתם על המערכת הפוליטית, אלא שהם מעניקים לקורא תחושה שבידיהם כל המידע שבעולם ועוד הרבה מעבר לכך. צריך לזכור שגם הם, כמו עוד הרבה עיתונאים, בסך הכול עוד פובליציסטים שלפרנסתם עוסקים בסיקור אירועים וראיונות.
מחבקים ורוקדים ואלס
הסרט 'ואלס עם בשיר' זוכה, באופן צפוי – יש לציין, לחיבוק אמיץ עד כדי מחנק מכיוונה של התקשורת הישראלית. העובדה הזו באה לידי ביטוי במאמר של קובי בן שמחון, איש 'הארץ' שתקף מסעדה שאוי לה לאותה בושה, העזה, ה' ירחם ויציל, לפגוע בקדושת הסרט האנטי צה"לי הזה.
מדובר במסעדה שעיצבה את המודעה שלה בחזות דומה לכרזת הסרט, ובמקום דמותו של גיבור הסרט מופיע ראש פרה ולמעלה הכיתוב "ואלס עם בשר".
במאמר עצמו קובע בן שמחון שמודבר ב"שיעור בטעם רע", לא פחות, שאותו העבירה לנו המסעדה. זאת תחת הכותרת "ריקוד מושחת"... מושחת, לא פחות! ובהמשך הוא שואל הכיצד קרה לנו אירוע נורא כל כך שראשו של גיבור הסרט הוחלף בראש עגל. אכן צרה וצוקה.
משום מה נראה לי שמודעה דומה שהייתה עולבת בכל מה שדתי או לאומי הייתה זוכה לשירות, תשבחות, שירים, ריקודים ובעיקר הגדרה של האירוע כהומור משובח ומעודן, סאטירה מופלאה. כך נראה לי, אבל אולי אני טועה... מי יודע.
האו"מניקים של 'הארץ'
מה אתם אומרים על הכותרת הזו, שעיטרה את עמודו הראשון של 'הארץ'?
אם אתם לא שייכים לקבוצה הגדולה מדי שעיניה כהו, וידיהם ממוללות את דפי העיתון בלי עוד רגע של מחשבה, אתם אמורים להבחין בסגנון המנותק, האו"מניקי, של הכותרת: ישראל החליטה להנחית..." - אנחנו לא קשורים לזה, אנחנו לא קשורים לישראל. אנחנו מהאו"ם. מדובר במלחמת הילידים המזרח תיכונית הזו שבין ישראל והפלשתינים. אנחנו ב'הארץ' בכלל ממקום אחר. במקרה עברנו בסביבה וראינו מהומה אז אנחנו מספרים לכם עליה.
אגב, שלא תהיינה טעויות – לא מדובר באופן היחיד שבו ניתן לנסח כותרת שכזו. יש אין סוף חלופות לנוסח האו"מניקי של 'הארץ': "הממשלה החליטה...", "המטבחון הכריע להנחית..." וכו' וכו'.
פשרה עאלק...
בשבוע שעבר דווח על פתרון לסערה שהתעוררה סביב בית הקברות המוסלמי ביפו.
נזכיר את תמצית הפרקים הקודמים: יזם קיבל זכיונות להקמת שכונות במתחם. ערביי יפו פתחו במהומות והזהירו שבכוונתם להצית את תל אביב אם אכן הפרויקט יצא לפועל. לא הועילו הוכחות שהובאו מטעמם של אנשי דת מוסלמיים שניתן להעתיק קברים על פי תפיסתם. לא הועילו גם הוכחות היסטוריות לבנייה מוסלמית על קברים מוסלמים כשהדבר היה נוח לסולטאן כזה או אחר. האיום המוסלמי רק התחדד, בעירייה נבהלו והעיר תל אביב נבוכה.
השבוע, כאמור, נמצא פתרון פשוט: יוקצה מתחם סמוך לבית העלמין ובו תוקם השכונה.
ובכן, זכותה של עיריית תל אביב להחליט על פתרון כזה או אחר. זכותה. אבל מה פשר הכותרת שהוענקה בעיתון 'מעריב' לידיעה? שימו לב:
הבנתם? "פשרה ביפו" – מודיע לנו העיתון ואני שואל – איזו פשרה יש כאן? שום פשרה ושום נעליים. מה שבאמת יש כאן זו כניעה לתכתיב הערבי, והכניעה הזו הולכת לעלות למשלם המיסים התל אביבי (כן, כן, גם זה, השמאלני שיושב בקפה בשיינקין) כך וכך מיליוני שקלים שהיו משולשלים לכיסה של העירייה לו היה ניתן השטח החדש ליזם אחר.
בקיצור – לא פשרה. סתם כניעה ותו לא. אנא, רבותי ב'מעריב' דייקו בכותרות שלכם.
אין גבול
השבוע נחשפה בשני העיתונים הגדולים ידיעה מרעישה, מבעיתה ומבהילה – אחיו של יגאל עמיר העז, לא עלינו, להתארס. תנו מבט בכותרת ההפניה שהופיעה בעמוד השער של 'ידיעות אחרונות':
שמתם לב? "אין גבול" מכריזים בזעזוע בעמוד השער של 'ידיעות'. האיש מעז להתארס. הוא הרי אמור היה לבחור לעצמו שוחה, להיכנס אליה פנימה, לכסות בהרבה חול ולהיעלם מעינינו לנצח. איך הוא מעז להתארס. מי יודע? הוא עוד עלול ללכת ברחוב ולרכוש לעצמו מנה פלאפל או חלילה לעבור מעבר חציה כאחד האדם. אין גבול לחוצפה.
על מה לא קראתם
שני תחקירי זנב למבצע 'עופרת יצוקה' נחתמו השבוע. משום מה על אחד שמע כל אחד ואחד מהעם היושב בציון, בעוד לשני התוודעו רק יחידי סגולה (כמו גולשי ערוץ 7, לדוגמא).
התחקיר הראשון הוא התחקיר הצה"לי שהוכיח שבניגוד להשערות לא גראד הוא שפגע בבית הרופא הפלשתיני מרצועת עזה והרג את שלושת בנותיו אלא פגז צה"לי. הידיעה הזו פתחה את כל מהדורות החדשות, זכתה לתגבורי ראיונות נלווים, נמרחה למחרת על עמודי ענק בעיתונות וכן הלאה וכן הלאה. שאיש לא יפספס את הודאת צה"ל באשמתו.
לעומת זאת תחקיר נוסף, תחקיר שבוצע על ידי האו"ם, זכה לשתיקה והתעלמות כללית. מדובר בתחקיר שהוכיח שצה"ל לא ירה, לא פגע, ובעיקר לא טבח ביושבי בית הספר של אונר"א. התחקיר הזה נולד בעצם בבדיקה של עיתון קנדי שהביא למסקנה שהירי פגע מחוץ למבנה והסיפור על ירי על בית הספר היה פיברוק פלשתיני. הסתבר שנהרגו שלושה שהיו מחוץ למבנה ולא נטבחו באירוע 42 איש תמימי דרך וצדיקי עולם כמאמר הגרסה הפלשתינית.
בעקבות התחקיר נקט האו"ם בצעד נדיר והיסטורי, חזר בו והודה שהטחות האשמה כלפי ישראל היו חסרי בסיס וצידוק ואכן הירי הישראלי היה מחוץ למבנה.
לתומי חשבתי שידיעה כזו תזכה, אם לא לפתוח את החדשות, לפחות לאזכור מינימאלי איפשהו סמוך לתוצאות משחקי הטניס של רוג'ה פדרר, אבל שום דבר... דממה מוחלטת... שני כלי התקשורת היחידים שהואילו לדווח על העלילה שהופרכה היו ערוץ 7 ו'הארץ'. למישהו יש הסבר? למה אירוע כזה לא מעניין את שאר כלי התקשורת?
עיטור העוז
עיטור העוז מוענק לליאור שליין שבתכנית הלילה שלו בערוץ 10 אזר אומץ והעז לשגר לחלל האוויר בכינון ישיר סאטירה לעבר נביא השמאל, הסופר עמוס עוז.
מאז נודע דבר כוונת ביהמ"ש הספרדי להעמיד את בכירי מערכת הביטחון וההנהגה בישראל לדין מקדיש שליין בתכניתו פינה בה הוא מבקש מרות גונזלס "להלשין" לממשלת ספרד בספרדית על אנשי שמאל. שיתמודדו גם הם עם הקשקוש הספרדי...
השבוע הרהיב שליין עוז והעז להעיז פנים מול עוז, עמוס עוז. גונזלס הציגה את תמונתו של הסופר ובספרדית מתגלגלת הלבישה עליו את כל מה שעשה, ובעיקר מה שלא עשה לפלשתינים, ונראה אותו מתמודד עם ביהמ"ש שם.
שוב המפות האלה...
ומה אתם אומרים על המפה הזו שהופיעה בג'רוזלם פוסט? לא, אל תחפשו את הגולן. הוא איננו. אל תשאלו למה יש גבול על יהודה ושומרון. זה לא בטעות...
ותודה לארגון 'לדעת' ששיגר לנו את התמונה הזו.
הערות והצעות ניתן לשלוח ל zitutim@inn.co.il
לגליונות האחרונים: