מתברר שעריכת שינוי בהרגלים שלנו אינה דבר של מה בכך. רבות ממשתתפות הקורסים לניהול בית חוו תקופה של הימנעות מדחיינות, אימוץ הרגלי סדר ומשמעת עצמית או שבועות של הקפדה על לוחות זמנים שהיוו עוגנים להצלחת כל בני הבית. התוצאות היו מעולות, כולם שמחו, הרגשתן נהדר ואז חוויתן נפילה: היה קיץ, היו חגים, היה חורף, היה חופש, נולד תינוק והיה קשה לחזור למסלול.
ככה זה. כולם עוברים את זה. לכולנו יש עליות וירידות במלחמתנו בהרגלים מזיקים, וכולנו צריכות לאמץ תכנית מעשית שתעבוד בשבילנו לאורך זמן.
כדי להגיע לשינוי קבוע עלינו להתכונן היטב לכך שאנו עומדות לחולל שינוי במערכת החיים שלנו. למשל, אם את רוצה להימנע מדחיינות ולאמץ הרגלים של "לעשות תוך שתי דקות" וגם "לומר לא" כדי להימנע מעומס, את צריכה לתכנן היטב את השינוי הזה.
השלב הראשון, עוד לפני שבכלל מגיעים למעגל השינוי, הוא שלב שנקרא "קדם הרהור". בשלב הזה אנשים כלל לא מודים שהם בבעיה. לדעתם, זה אפילו טוב לעשות דברים ברגע האחרון, והתגובה שלהם להמלצות לקנות יומן היא "הכי טוב לזרום לפי
מה שהולך".
כשאנחנו לפני הרהור על שינוי, אנחנו מכחישות שיש מחיר לבלגן, לדברים שאנחנו אוספות ואוגרות ולשעות המאוחרות שבהן אנחנו הולכות לישון. אנחנו אומרות שזה טבעי, שכולם ככה, שזה בגלל הילדים, שזה יותר טוב מהמצב ההפוך ושזה לא תלוי בנו. כשאנשים ממליצים לך, מייעצים לך, את מושכת בכתפיים או נעלבת: החמות מתערבת, השכנה תוחבת אף, החברות לא מפרגנות. זה לא שאנחנו לא רואים את הפתרון, אלא שאנחנו בכלל לא רואים את הבעיה.
כאשר אנחנו מתחילים להבין שיש בעיה – אז אנחנו בשלב ההרהור. אנחנו מתחילות לחשוב על העניין כעל משהו שכדאי לשנות. בדרך כלל, זה מה שקורה לנו בחודש אלול... אנחנו מבינים שהאיכות הירודה היא בעיה, שאין התקדמות לקראת המטרות ומתחילים להבין את מקור התסכולים שלנו.
עכשיו אנחנו בשלות להחלטה: אני רוצה שינוי, ואני מתחילה להתכונן אליו. החלטה אינה עניין של רגע, אם רוצים שהיא תהיה לתמיד. צריך להחליט לאט, להתכונן, למצוא את הסיטואציות שדוחפות אותי לדחיינות ולהכין מראש פתרונות לזמנים לחוצים כאלה. לחשוב על האנשים שממש מכריחים אותי להגיד "כן" ולהכין את עצמי לומר "לא" אם אינני יכולה להיענות לבקשות שלהם.
אז מתחיל שלב הפעולה - שלב ארוך, יומיומי אבל מתגמל: אני דחיינית לשעבר. פחות ופחות רגעים לחוצים, יותר ויותר שליטה על הזמן, יותר ויותר גמישות עם התכניות שלי. יש תוצאות!
עכשיו, הוא הזמן לביצוע, וגם הזמן לשימור. קיבלת החלטות מצוינות, חשבת עליהן, את יודעת שזה לא סתם דחף פרפקציוניסטי שדחף אותך לתחרות בלתי נגמרת אלא שזו שאיפה רוחנית למעלה, אל על. את רוצה לקיים מה שהבטחת לעצמך, ומתפללת לסייעתא דשמיא. מי שמזלזלת בשלב השימור מוצאת את עצמה לפתע חוזרת להרגלים הישנים - לדחייינות, לבזבוזים, לגערות ולכעס. התגובות הללו כל כך טבועות בנו, קשה לשרש הרגלים. ההחלטה לפעול בצורה שונה ולבחור את התגובה שלנו צריכה גדר תומכת: מחשבה על שימור.
מה תעשי כדי שגם בחודש חשוון תתמידי לשלוח את הילדים בחיוך לבית הספר? מה את יכולה להכניס לסדר היום שלך כדי שהשמחה תימשך גם אחרי החגים? איזה יומן יעזור לך להמשיך לתכנן, להיות מאורגנת ולא לדחות דברים לרגע האחרון? איזה סימן מוחשי במטבח ייתן לך דחיפה נעימה לסדר, לנקות - ובשיר?
הכיני את עצמך לקבל את כל הברכות שהתפללת עליהן והיי כלי מחזיק ברכה. תחל תקופת אחרי החגים וברכותיה.
ככה זה. כולם עוברים את זה. לכולנו יש עליות וירידות במלחמתנו בהרגלים מזיקים, וכולנו צריכות לאמץ תכנית מעשית שתעבוד בשבילנו לאורך זמן.
כדי להגיע לשינוי קבוע עלינו להתכונן היטב לכך שאנו עומדות לחולל שינוי במערכת החיים שלנו. למשל, אם את רוצה להימנע מדחיינות ולאמץ הרגלים של "לעשות תוך שתי דקות" וגם "לומר לא" כדי להימנע מעומס, את צריכה לתכנן היטב את השינוי הזה.
השלב הראשון, עוד לפני שבכלל מגיעים למעגל השינוי, הוא שלב שנקרא "קדם הרהור". בשלב הזה אנשים כלל לא מודים שהם בבעיה. לדעתם, זה אפילו טוב לעשות דברים ברגע האחרון, והתגובה שלהם להמלצות לקנות יומן היא "הכי טוב לזרום לפי
מה שהולך".
כשאנחנו לפני הרהור על שינוי, אנחנו מכחישות שיש מחיר לבלגן, לדברים שאנחנו אוספות ואוגרות ולשעות המאוחרות שבהן אנחנו הולכות לישון. אנחנו אומרות שזה טבעי, שכולם ככה, שזה בגלל הילדים, שזה יותר טוב מהמצב ההפוך ושזה לא תלוי בנו. כשאנשים ממליצים לך, מייעצים לך, את מושכת בכתפיים או נעלבת: החמות מתערבת, השכנה תוחבת אף, החברות לא מפרגנות. זה לא שאנחנו לא רואים את הפתרון, אלא שאנחנו בכלל לא רואים את הבעיה.
כאשר אנחנו מתחילים להבין שיש בעיה – אז אנחנו בשלב ההרהור. אנחנו מתחילות לחשוב על העניין כעל משהו שכדאי לשנות. בדרך כלל, זה מה שקורה לנו בחודש אלול... אנחנו מבינים שהאיכות הירודה היא בעיה, שאין התקדמות לקראת המטרות ומתחילים להבין את מקור התסכולים שלנו.
עכשיו אנחנו בשלות להחלטה: אני רוצה שינוי, ואני מתחילה להתכונן אליו. החלטה אינה עניין של רגע, אם רוצים שהיא תהיה לתמיד. צריך להחליט לאט, להתכונן, למצוא את הסיטואציות שדוחפות אותי לדחיינות ולהכין מראש פתרונות לזמנים לחוצים כאלה. לחשוב על האנשים שממש מכריחים אותי להגיד "כן" ולהכין את עצמי לומר "לא" אם אינני יכולה להיענות לבקשות שלהם.
אז מתחיל שלב הפעולה - שלב ארוך, יומיומי אבל מתגמל: אני דחיינית לשעבר. פחות ופחות רגעים לחוצים, יותר ויותר שליטה על הזמן, יותר ויותר גמישות עם התכניות שלי. יש תוצאות!
עכשיו, הוא הזמן לביצוע, וגם הזמן לשימור. קיבלת החלטות מצוינות, חשבת עליהן, את יודעת שזה לא סתם דחף פרפקציוניסטי שדחף אותך לתחרות בלתי נגמרת אלא שזו שאיפה רוחנית למעלה, אל על. את רוצה לקיים מה שהבטחת לעצמך, ומתפללת לסייעתא דשמיא. מי שמזלזלת בשלב השימור מוצאת את עצמה לפתע חוזרת להרגלים הישנים - לדחייינות, לבזבוזים, לגערות ולכעס. התגובות הללו כל כך טבועות בנו, קשה לשרש הרגלים. ההחלטה לפעול בצורה שונה ולבחור את התגובה שלנו צריכה גדר תומכת: מחשבה על שימור.
מה תעשי כדי שגם בחודש חשוון תתמידי לשלוח את הילדים בחיוך לבית הספר? מה את יכולה להכניס לסדר היום שלך כדי שהשמחה תימשך גם אחרי החגים? איזה יומן יעזור לך להמשיך לתכנן, להיות מאורגנת ולא לדחות דברים לרגע האחרון? איזה סימן מוחשי במטבח ייתן לך דחיפה נעימה לסדר, לנקות - ובשיר?
הכיני את עצמך לקבל את כל הברכות שהתפללת עליהן והיי כלי מחזיק ברכה. תחל תקופת אחרי החגים וברכותיה.