בתוך כל אחד מאיתנו יש ילד קטן. מישהו אינו מכיר אותו? כלפי חוץ אנחנו יכולים להיראות חזקים, מלאי ביטחון, כישורים ויכולת. אבל עמוק בתוך הלב נמצא ילד קטן, חסר ביטחון, המבקש את מבטה האוהב של אימא שמתבוננת בו בהערצה: איזה ילד יש לי, פלא עולם!
אמנם התפתחנו מאז הילדות, ורכשנו צדדים חזקים ובוגרים, אבל האם היינו רוצים להישאר בלי הצד הילדותי שבנו? הילד שבנו אינו רק תלותי. הוא גם תמים וטהור, יצירתי וסקרן. כשאנו מתבוננים בנוף בפליאה ובהתרגשות כאילו ראינו את יופיו לראשונה, המבט הזה בא מהילד שבנו, ורגעים כאלה באמת נותנים טעם לחיים.
כל זאת בתנאי שה"ילד" הוא חלק ממערכת נפשית הכוללת גם את הבוגר אשר יודע לוותר, להתחלק ולראות את העולם דרך עיני הזולת. הילד הקטן שבנו אינו יודע לוותר. כשהוא זקוק לאימא, ולא מעניין אותו שהיא עסוקה, הוא זקוק לה וזהו. זה בסדר גמור, תינוק צריך לדעת לדרוש את שלו. אלא שקצת יותר מאוחר אנחנו לומדים שיש בעולם אנשים שונים, כמו אחים למשל, וצריך לדעת להתחשב בהם, ושלא תמיד יש לאימא זמן ולפעמים היא טרודה בענייניה שלה. החיים מורכבים, יש זמנים שבהם אנחנו פוגשים את הזולת דרך הילד הקטן, וזמנים שבהם חייב הבוגר לשלוט.
ודאי שזה המצב גם במערכת מורכבת כמו זוגיות. חלק מקסמה של הזוגיות הוא חווית ההתפעלות ההדדית, הבלעדיות, הידיעה שמישהו בחר בך להיות לו יחיד ומיוחד. כשאדם חוזר ממאבקיו הוא רוצה לשוב למקום של קבלה מלאה, קשב בלי גבול, רוך. הילד חייב לקבל את שלו! האם זה קורה בפועל? לפעמים, ולפעמים לא. לפעמים בן או בת הזוג צריכים את זמן שלהם, או שגם הם זקוקים עכשיו להכלה שלנו. אין ברירה, הבוגר צריך להמשיך לנהל את העסק.
כאן מצוי מקומה של הקנאה. הילד שבנו רוצה את בן הזוג לעצמו בלבד, כמו שאימא הייתה - או הייתה צריכה להיות - בעבר. גם הרצון הזה יכול להיות טוב ומועיל לקשר, ולהתבטא בגעגועים לרגע של ה"ביחד" שיגיע, מן הסתם.
אבל לפעמים זה מסתבך. לפעמים הבוגר מסתיר בתוכו ילד תובעני ומתוסכל, שלא קיבל די תשומת לב בזמן הנכון, בילדותו האמיתית. הוא רוצה - בלי שיידע זאת בעצמו - בשחזור מלא של הקשר שהיה אמור להיות לו עם אמו, ומסיבה זו או אחרת לא נוצר. הוא אינו מסוגל לקבל את בת זוגו על עצמאותה ונפרדותה. הוא מתמלא דמיונות ופחדים נטולי היגיון כשהיא אינה נמצאת עמו, או כשתשומת לבה אינה מרוכזת בו. הוא כבר בטוח שפחדיו מתגשמים. הוא רוצה לפקח על קשריה החברתיים, ותובע דין וחשבון מדוקדק על כל דקה.
סכנה! דברים כאלה עלולים להיגמר רע. אפשר להבין את הקנאה, אבל אסור להיכנע לה. קנאה אינה מעידה על רוע הטבוע במקנא, אלא על חסכים גדולים. יש מקום לאמפתיה, אך אין מקום לטרור. אמפתיה עשויה להועיל, לסייע למקנא לתעל את קנאתו לפסים לא הרסניים - אבל רק בתנאי שהיא מלווה בגבולות ברורים.
מה עושים? קודם כול, המקנא חייב להבין שיש לו בעיה, והיא טעונה טיפול. בן הזוג חייב להבהיר שעם כל אהבתו הרבה, הוא או היא לא יוותרו על עצמאותם. אם המקנא אינו יכול להשתחרר מהדמיונות שלו, יש מקום לטיפול. הטיפול יכול להיות פרטני או זוגי, ומומלץ על שניהם במקביל. לפעמים זה לא הולך, האדם מסרב להכיר בבעייתו ומסרב לטיפול. מצב זה כבר מסוכן ממש, וצריך לערב בו את רשויות הרווחה, ולפעמים גם מעבר לכך (כן, גם למשטרה, כשדברים גולשים לאיומים או לאלימות!). בכל מקרה, אין להיכנע לטרור, אפילו לא לטרור אוהב.
לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן