התגובה האינטואיטיבית שלנו היא כמובן לכעוס, אך הרצון הפנימי שלנו מבקש לנהוג אחרת. ביקשנו ממומחי חוג הורים לייעץ לנו כיצד להפוך את הביקורת לבונה, ואת ההערה להארה
שושנה הימן, מנכ"ל לייף סנטר
מה שומע הילד?
ביחסי הגומלין שלנו עם ילדים קורה שכאשר אנו מתכוונים להבהיר דבר מה, זה נשמע באוזניהם כהערה ביקורתית. ההבדל בין להאיר ולהעיר הוא באות אחת בלבד, ובכך טמון כל ההבדל. באופן דומה, המלה הערכה יכולה לרמז על ביקורת או על הערצה. ההבדל מתבטא באינטונציה שלנו, כמו גם במה שהילד שומע. כדי לשפוך אור על ההבדלים הקלים האלה, עלינו לשאול את השאלות הנכונות.
מדוע ילדים רגישים במיוחד לביקורת? מה יקל עליהם לקבל אותה? מתי הם ישמחו בעצם לקבל אותה? מתי מסוגלים הילדים להבחין בחסרונותיהם ובשגיאותיהם? מה צריכים המבוגרים לספק לילדים כדי שההערות שלהם יתקבלו כהארות?
יכולתו של הילד לראות את שגיאותיו, את חסרונותיו ואת כישלונותיו היא פרי של תהליך ההסתגלות, אחד מתהליכי המפתח במתן עזרה לילדים לפתח את התכונות שמבוגר זקוק להן. היכולת ללמוד מטעויות, להתגבר על ליקויים, להגיב באורח גמיש ולהתאושש מאובדן צומחת דרך התהליך ההסתגלותי. תהליך זה אורך שנים, ולדרך שבה המבוגרים פועלים הדדית עם הילדים יש תפקיד מכריע אם התהליך ינוע קדימה או ייתקע.
קשה מאוד לילדים לראות את שגיאותיהם משום שהם כל כך רוצים להיות טובים, להשביע את רצוננו, לעמוד בציפיותינו. כשאנו מתקנים אותם או מותחים עליהם ביקורת, הם חווים זאת כאיום על היחסים איתנו. ביקורת רבה מדי עלולה להפעיל אצל הילד מנגנוני הגנה וליצור גישה של "לא אכפת לי". אצל ילדים צעירים הכול כרוך בהיקשרות. בדומה למכשירי מכ"ם, הם קולטים אינסטינקטיבית את המלים, את המבט בעינינו, את הבעות הפנים ואת שפת הגוף שלנו כסימנים לכך שהם מצויים או אינם מצויים בהיקשרות בטוחה עִמנו. האם הם עומדים בציפיותינו? האם הם עדיין שייכים לנו? האם אנחנו עדיין אוהבים אותם? האם אנחנו עדיין מקבלים אותם? האם אנחנו עדיין נאמנים להם? האם הם עדיין חשובים בעינינו? אלה הדברים החשובים ביותר לילדים ולפיכך, בהתאם לרגישותו של הילד, קשה להם לשמוע את ביקורתנו.
ברבות הימים, ככל שהילדים מתבגרים ונעשים יותר סתגלניים, קל להם יותר לקבל תיקון או ביקורת. כשהילדים מפתחים סדר יום משלהם ורצון להשתפר ולהוסיף דעת, כך הם פחות חשים את הדחף לפעול כדי להשביע את רצוננו ונוטים יותר להשיג את היעדים שלהם עצמם. או אז הם אפילו יכולים לבקש את דעתנו ואת ביקורתנו, מפני שהמשוב שלנו אכן יהיה מאיר ומועיל בעבורם.
אם אנחנו, ההורים והמחנכים, נדע לקרוא את האותות של צמיחת ההתבגרות אצל הילדים ואם נהיה מוכוונים לפגיעוּתם, יהיה ביכולתנו להתאים את תגובותינו בצורה הולמת לכל ילד וילד. אם אנחנו מסתבכים בתקריות יומיומיות ומנסים לתקן את הילד ולבקר אותו כאשר הוא פגיע יתר על המידה, אנחנו משחיתים את ההֶקשר שמעניק לנו את הכוח לעזור להם לגדול. אם התסכול, חוסר הסבלנות והכעס שלנו משתלטים עלינו, מוטב לעבור לסגנון "הורוּת והוראה מינימליות" עד שנחזור אל האיזון ואל קור הרוח שלנו. להט הרגע לעולם אינו הזמן המתאים למתוח ביקורת על הילד, ברגע זה עלינו להרהר יותר דווקא במה שאסור לנו לומר, כדי שלא נגרום לילד לסגת מתוך מסגרת היחסים שלו עמנו. המסגרת הטובה ביותר להשמיע ביקורת היא מסגרת היחסים, אז יש לנו את הסיכוי הטוב ביותר להעביר את המסר שלנו מתוך אהבה וחמלה.
תמר ניזרי מאמנת אישית וזוגית
כמו מלח
גם היום, כאישה בוגרת וכאימא, אני עדיין מרגישה כמו ילדה כשההורים שלי בסביבה, ואני לא מתכוונת לנושא הפינוק. על הדמיון הזה מזמן ויתרתי. לבוא להורים לשבת, להתפנק, לאכול טוב, לישון עד מאוחר בבוקר כשאימא מתנדבת לשמור לי על הקטנים, להישאר לעוד לילה... בילד הרביעי המציאות טפחה על פניי.
נכון, האוכל נהדר והמיטות מוכנות וריחניות, אבל כל השבת אני עומדת על המשמר, חוזרת להיות אותה ילדה קטנה שכל כך חשוב לה מה הוריה אומרים עליה ועל הילדים שלה ועל בעלה. רוצה מאוד להיות ילדה טובה. אז אני מושכת בחבל השליטה והדבר היחיד שברור שקורה הוא שפתאום הילדים מתחילים נורא להשתולל.
לפעמים אני עוצרת את עצמי ושואלת: מה קורה איתך? לא גדלת? לא התבגרת? את יודעת מי את ומי בעלך ומי ילדייך. זה לא מספיק? לא. כי אם וכאשר מילת ביקורת נשמעת או נרמזת, הילדה הקטנה שבתוכי ננזפת ונעצבת.
כולנו זקוקים למילים טובות ולחיזוקים. מילים שיזכירו לנו מי אנחנו, ומי אנחנו יכולים להיות, וכמה אנחנו נחוצים ומשמעותיים בעולם, וכמה אנחנו אהובים. טוב לנו להיות מוקפים באנשים שמאמינים בנו, בסביבה כזאת אנחנו פורחים. וכדי שלא נחטא בזחיחות הדעת חלילה, ובגלל שאדם אינו רואה את נגעי עצמו, נדרש מאיתנו גם חשבון נפש אשר דורש אומץ וכנות, להתבונן ולראות מה "לא עובד" בחיינו, במה אנחנו רוצים להתקדם ולעשות שינוי. ביקורת. השאלה היא מהו המינון.
רבים מאיתנו מבקרים את עצמם ואת זולתם רוב הזמן, אך לעתים נכנסות פה ושם מילים טובות ומחזקות. ר' נחמן אומר לנהוג בדיוק ההפך: על כל כף של התעוררות, קערה של התחזקות. על כל כאפה שמעוררת אותי לתיקון, על כל כף של ביקורת, יש לקחת קערה של אמונה, אהבה והערכה. זה מינון נכון ומצמיח, ביחס אליי וביחס לילדיי.
אני אצמח מביקורת רק אם אהיה עטופה בשכבות של קבלה ואהבה, וכן גם ילדיי וכל שכן בעלי. המושג "ביקורת בונה" יכול להתקיים רק בתנאים אלה, בהם הביקורת מהווה אחוז קטן מהכלל. הביקורת היא כמו מלח - כפית לסיר משבחת את התבשיל, אך קצת יותר מדי מלח והוא יהיה בלתי ניתן לאכילה. יהי רצון שלא נקדיח את תבשילנו. אמן.
זיווה מאיר מנחת הורים
להדליק אור
בתורה המפורסמת רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, מביא רבי נחמן מברסלב פסוק מתהלים: "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". מה זאת אומרת? הרי יש כאן רשע, אז איפה הוא עכשיו? לאן נעלם? מה זה פה, סיכול ממוקד?
מסביר רבי נחמן שברגע שאני מתבוננת על הרשע ומוצאת בו נקודה טובה - הרי מקומו כרשע כבר נפקד. הוא כבר לא רשע. במילים אחרות, יש בי כוח מאגי ממש. בהתבוננות שלי אני יכולה להפוך רשע ללא רשע.
הילדים הנפלאים שלנו ודאי אינם רשעים, למרות שלפעמים הם מעצבנים או לא משתפים פעולה. להורים יש כוח עצום ליצור מציאות - רק על ידי זווית ההסתכלות שלהם על הילד. האם אנחנו מתבוננים בעין רעה או בעין טובה?
יש בנו רצון טוב ונכון לתקן את ילדינו, אבל בטבע, עם כל הפעלת כוח - מה שקורה בצד שכנגד הוא גם כן הפעלת כוח. אפשר לשנות את המנגנון הזה אם נניח להתנגדות ונשנה את המבט שלנו. העין היא הרי האיבר הראשון שמתמודד. פעמים רבות אנחנו מנסים להימנע מלשון הרע ולנצור את לשוננו, אבל אם רק נשנה את המבט לא יהיה צורך לשמור כל כך הרבה על הפה, כי פשוט נראה את המציאות באופן טוב וחיובי.
כל אדריכל תאורה יודע שתפקידו להבליט ולהאיר את המקומות היפים בבית. לנו, למשל, יש גינה גדולה, וכידוע בגלל המחסור במים אי אפשר להשקות דשא והגינה נראית בהתאם... אז מה עשינו? עיצבנו מספר פינות חן עם פרחים ואבנים, וכשהצבנו תאורה - כמובן שכיוונו את הפרוז'קטורים אל הפרחים ולא אל הדשא היבש. זה בדיוק תפקיד ההורים: להציב את פנסי התאורה על המקומות הנפלאים של הילד, ולא לחפש ולהבליט פינות אפלות או עלים יבשים.
כל זה משפיע מאוד על הילד, הוא יאמין בעצמו וייכנס למעגל חוויות חיוביות ויאיר בעצמו את העולם. הורים תמיד שואלים אותי: "בסדר, הבנו. אבל מה עם המקומות שבאמת חשוכים בילד?". התשובה היא שכשאני נכנסת לחדר חשוך, אני מיד מדליקה את האור. ומה עם החושך? מי יטפל בו? אינני יודעת. אני רק יודעת שכאשר מדליקים אור, החושך פשוט מסתלק.
נאחל, שיהיה הרבה אור בבית.
לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן