כל אחת מאיתנו זקוקה לישועה. וכל אחת היא הישועה עצמה
האמת היא שאפילו לפני שבוע לא ידעתי שכך יהיה. בתחילת השבוע שעבר הייתי במקום אחר לגמרי. עונת החגים עברה חלפה מזמן, ואני עוד לא הצלחתי להתאושש ולהיכנס חזרה לעשייה. כל דבר דרש ממני מאמץ רב, והייתי מותשת ועייפה.
מישהי שסיפרתי לה על כך יעצה לי לצאת לחופשה, כדי להשיב לעצמי את עצמי. זה היה נראה לי רעיון מופרך. איך באמצע החיים אצא ככה לחופשה? אך כשנרגעתי מהזעזוע על המחשבה לקחת חופש, ראיתי שעם קצת התארגנות אני יכולה להרשות לעצמי לקחת את החופש הזה. במשך השבוע ניסיתי לברר מעט על מלונות באזור ים המלח, אבל לא הצלחתי לממש את הרעיון וזנחתי אותו.
השבוע התקדם, וביום שישי האחרון הייתי בצילומים. הצילומים התארכו יותר משחשבתי, ולאחריהם מיהרתי לחזור לדירתי כדי לבשל ולהתכונן לשבת. כשהייתי כבר קרובה לדירה, בהחלטה של רגע, עשיתי פרסה וקפצתי רגע לסופר. החלטתי לקנות משהו שכבר שבועיים רציתי לקנות, אבל כמובן - לפני שבת זה הרגע המתאים ביותר... לא כל כך הבנתי למה זה חשוב לי דווקא עכשיו, אבל זרמתי עם האוטו.
בסופר פגשתי מכרה שסיפרה שהיא בלי אוטו ושהיא שונאת לסחוב. למרות הלחץ של השבת המתקרבת לקחתי אותה ואת שקיותיה לביתה. בדרך דיברנו על הצורך להרפות, לזרום ולנשום. על הכאב שכל אחד נושא עמו ועל התסכול בידיעה שלא הכול בידינו, ושיש דברים שאי אפשר להכריח אותם להיות.
"ישועת השם כהרף", אמרתי לה, "צריך להרפות - וזה בא".
"אבל איך מרפים?" היא שאלה. לא הייתה לי תשובה. כשנפרדנו היא אמרה לי: "את יודעת, אני חושבת שכדאי שתכתבי איפשהו. אולי עיתון נשים, או ירחון כלשהו...".
נפרדתי ממנה וחזרתי לדירה, עם פחות זמן משתכננתי לבישולים אבל עם רעננות בלב ומחשבות על הרפיה, ישועה וכתיבה.
תוך כדי הבישולים קיבלתי מרבקה, המנהלת האישית המסורה שלי, סמס בזו הלשון: "פנימה, 500 מילה, לתחילת שבוע הבא. יכולה?"
לא האמנתי למקרא עיניי. "בעז"ה יכולה ושמחה!" השבתי.
הזמן חלף ושעה לפני שבת התקשרה אליי חברה: "איך את עושה את החמין שלך?". "תטגני הרבה בצל ותוסיפי בשר", עניתי. "אין לנו בשר", היא אמרה. "אז עוף", עניתי. "אה... צריך להפשיר אותו ואני לא בטוחה שנספיק, אנחנו פשוט בדרך ועוד לא הגענו לדירה ועוד לא התחלנו לבשל".
"מה?! אז בואו אליי לשבת! יש המון חמין".
כך נחתו אצלי, יחד עם השבת, שתי חברות שמזמן רצו לעשות איתי שבת, אבל כל פעם הייתה סיבה אחרת מדוע לא. בשבת סיפרתי להן על הרעיון לצאת לחופשה ועל החיפושים למלון טוב בים המלח.
"יש לנו מלון מעולה בשבילך!" הן אמרו, "אבל באילת".
"אילת?" שאלתי. זה לא מה שתכננתי, אבל זרמתי.
הטור המלא בגיליון פנימה של חודש שבט
להצטרפות ולקבלת מנוי במבצע לחצו כאן