
כמה יקרה האינטימיות, כל כך קרובה וכל כך חמקמקה. לבבות מתקרבים, אבל ברגע אחד של חוסר זהירות הקִרבה מתפוגגת והלב כואב: "זה לא יקרה. לא נצליח לבנות יחד". מה זו האינטימיות הזו? לפעמים אפשר למשש אותה, ובכל זאת, כשהיא חומקת לה, אין יודעים מה גרם לכך.
אילו יכולנו לדמות את התחושה למשהו ממשי, היינו מציירים אותה כהבטה עמוקה לתוך הלב של זולתנו, דרך חלון פתוח קמעא או מבעד לחריץ שנפתח רק, ממש רק, לכבודנו. והוא, מביט בעומק לִבנו שלנו, מבעד לחריץ או לחלון שנפתח רק למענו. אבל זה הרבה יותר מכך.
אינטימיות עשויה להיווצר כאשר תחושת הקרבה, החשיפה, המאפשרת סיפור של החולשות לאדם הזה, לא תחוּלל, לא תנוצל לרעה ביום מן הימים. וכשאפילו רק נדמה שההתנכרות לגילוי היקר מזדחלת לקשר, אזי מתעופף הביטחון הזה ומתרסק. נשאר רק הכאב. "איך בטחתי?".
זוגות רבים חשים במהלך הפגישות שהם מתאימים "על הנייר" ולפי ה"רשימה" בעצם הכול בסדר. אולם הספק מענה את שניהם או את אחד מהם בשאלה מה עוד לא קרה והאם יתרחש אי פעם.
די בזריקת משפטים כמו: "שלא תחשבי שאני עומד להיות הבעל השפוט בבית. בכל פעם שאת מדברת על שותפות יומיומית וחלוקת תפקידים, זה מציף לי את הדמויות הפמיניסטיות האלה. אני אהיה בבית 'אפנדי'"... והיא, צופה בדמותו העדינה, המרעיפה חום, ומתבלבלת. שואלת את עצמה מי הוא באמת.
או שהוא אינו מבין איך קרה, שמאז חשף את הגעגוע והכמיהה אליה היא מבטיחה להשקיע בקשר ואף עושה זאת בפגישות, אך מבליחה באמירות המשדרות ריחוק, לבדיות. והוא תוהה בינו לבינו ובינו לבינה: מה עוד לא עשיתי כדי שתהיה נכונה להחליט? האם תמיד תהיה רחוקה דווקא כשמצליחים להתקרב?
לאמִתו של דבר, הסיפור הזה ועוד רבים הוא סיפור של קשב לצרכים העמוקים שמביא כל אחד מהנוכחים.
אוזן רגישה ולב מבין מצרפים את פרטי התמונה כולה: את הדיבורים על המשפחה, העבודה, ההקשר החברתי לתקופותיו, את אי ההבנות המתרחשות עד שהשפה המשותפת נרקמת, אפילו את המראה החיצוני ובעיקר את מה שהוא משדר, בלא מילים. זו למידה כיצד לקרוא בכול את סיפור הנפש.
ואזי, ה"אפנדי" מתברר כאדם שלא תמיד הצליח להוביל, ומה שכל כך משתוקק הוא להיות מוערך וייחודי, שאשתו תישא אליו עיניים ותישען, כך שאם יחוש משהו מזה לפני ההחלטה לבו יתרונן ורגליו ירקדו איתה. לא יצטרך עוד להכריז על קיימותו כמקודם. והיא, החוששת להיבלע בקשר וזקוקה לזמן משלה, למרחב, למינונים זהירים של
קרבה ממרחק, רוצה לבקשו שיכיר בצורך הזה ויידע שזה בעדה ולא נגדו, ואז - תתמסר לנישואין
בחדווה ובלא פחד.
כל האמור כאן אינו לרווקים בלבד. גם בני זוג נשואים, ואפילו שנים רבות, לעתים שואלים עצמם ללא הרף מה העננה המעיבה על חייהם? מדוע חשים הם במחיצת זכוכית בלתי נראית במרחב שביניהם? מדוע מה שהיה טוב בעבר "אינו עובד" בעבורם עוד?
ונכונים הדברים בכל מערכת אנושית. הקשב העמוק, היכולת ללמד זכות למרות התנהגויות ואמירות מחוספסות, האומץ להזמין את עצמי לעבור את הגשר ולשמוע, מה את/אתה צריך/צריכה באמת, גם אם עד עתה התבצרתי בהגנה על עצמי. ומנגד, היכולת לגלות לבן הזוג על מה בוכה לבי שלי במסתרים, כל אלה מייצרים קרבה כל כך משמעותית, עד כי הטוב המתחדש ומפכה בין בני הזוג מקרב אותם לגילוי, לחיתון של רובד עמוק עוד יותר בתוכם.
שורש היכרות זו מתחיל בהקשבה העמוקה של כל פרט אל תוך נשמתו, ואחר ששוהה על הרצונות והצרכים הללו, מסוגל "לומר את עצמו" ולאפשר נוכחות רצונותיו של עוד אדם או של רבים.
(יש להדגיש עם ולמרות כל האמור כאן, כי מקרי קצה אינם יכולים להתפרש כפשוטם, וטעונים הם בירור מול יועץ מקצועי ומנוסה. לדוגמה, החשש מבן זוג אלים או מהפרעה נפשית כלשהי המעוררת חשש עמוק ובלתי פתור).
משזוכים, וזה קורה, באה גאולה לעולם, גאולה של אדם ושל זוג. וכבר מוכן עוד מקום להשראת שכינה, למבט "עין בעין" של כנסת ישראל וקודשא בריך הוא, שאין הוא חפץ אלא לעשות לו דירה בתחתונים, ואנו משתוקקים לעשות לו נחת רוח.
חתן לקראת כלה.
הכתבה מגיליון פנימה להצטרפות ולקבלת מנוי במבצע לחצו כאן