בקיץ 1945 חזרה לראשונה רוֹמה נוּטקֵביץ'-בן עטר, בת למשפחה ציונית ואמידה שמלחמת העולם השנייה קטעה את נעוריה, לפולין ולוורשה. היא נוכחה בתמורה החדה שחוללה המלחמה בעיר הולדתה. היא הייתה בבית, אבל הבית לא היה שם. לאחר שבני משפחתה הקרובים נרצחו, נותרה פליטה חסרת כּל.
על הקורות אותה בוורשה עירה ובמחנה אושוויץ מספרת רומה בספרה 'מה שהזמן והעצב הותירו', ספר אותו כתבה יחד עם בנה דורון המתאר גם את החזרה אל מחוזות ילדותה שהשתנו לבלי הכר.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם רומה נוטקביץ' בן עטר המתארת את המסע החוזר אל וורשה וגם את ימיה כילדה בת 12 בימי מרד גטו ורשה.
ברגישות רבה ובגילוי מגוללת נוּטקֵביץ'–בן-עטר את קורותיה כנערה בגטו ורשה, במחנות עבודה בפרוורי העיר ובמחנות הריכוז וההשמדה מיידָנֶק, אושוויץ-בּירקֵנאוּ ורָוֶונסבּריק. אינסטינקטים חדים, תושייה ובעיקר יד המקרה הם שאפשרו לה להוסיף ולשרוד עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה. גם היום בשיחה עימה היא אומרת על ימיה באושוויץ שאינה יודעת איך בדיוק שרדה שם.
במהלך ביקורה החוזר בוורשה, ביקור שקיימה "בעקבות לחץ של הילדים" כלשונה, גילתה את המקום בו עמד ביתה שהפך לסופר מרקט גדול, "הרגשתי שמחקו את העבר ואת הילדות שלי", היא אומרת ומתארת את אחד הרגעים בהם נזקקה לחיזוק של ילדיה שעמדו לצידה.
בשיחה עמה משחזרת רומה את ימיה כילדה בבונקר בעוד מרד גטו ורשה מתרחש בחוץ והדיו נשמעים היטב בפנים. "גרנו ברחוב שהיה מחולק בחומה. חצי שייך לגטו וחצי מחוץ לגטו. לפני המרד אנחנו הילדים היינו יושבים מתחת לגג ומשקיפים על מה שנמצא מהצד השני של החומה והעברנו את המידע על תנועת טנקים ותנועת חיילים", היא מספרת.
"לקראת המרד היה שקט. שום דבר לא היה מהצד השני של החומה", מציינת רומה ומתארת את הירידה אל הבונקר כדי לקיים בו את ליל הסדר. "הבניינים היו מסודרים כך ששלושה בניינים היו מחוברים בחצר אחת מכוסה באספלט. הכניסה לבונקר שלנו הייתה מהמדרגה הראשונה של חדר המדרגות. נזהרנו שלא לדעת איפה הבונקרים האחרים כדי שלא נצטרך לספר בעקבות לחץ".
במרתף הבונקר הצטופפו כשבעים איש כשכל משפחה מקבלת לעצמה כוך קטן. המרתף נועד בעבר לאגירת פחם אך לפני הגעת המשפחות הוא סויד ונצבע בלבן על מנת לאפשר חיים בתוכו. כשהם ספונים במרתף שמעו היושבים בו את הרי הקרבות המתחוללים בחוץ, "אני לא יודעת איך סידרו את זה אבל היה מים והייתה זרימת אוויר. היה גם ארון גדול עם תרופות".
בלילות עזבו הגרמנים את הגטו, "כנראה הם פחדו מהחושך ולכן הם עזבו ואז הייתה אפשרות לצאת החוצה, לעמוד בחצר ולשמוע מהבחורים שלחמו מה היה במשך היום. היינו עדים לפרידות קשות בין הורים לילדים", מספרת רומה על הרגעים בהם גילו הורים שיצאו מהמרתף כי בנם שלחם במרד נהרג מכדורי החיילים הנאצים.
ימי שהותם במרתף הסתיימה כאשר משטח האספלט שכיסה על החצר הופצץ ופתח הבונקר נחשף. "נפער חור גדול. הוציאו אותנו בידיים והעמידו לאורך הקיר. ביקשו מבעלה של דודתי שילשין ויספר איפה הבונקרים האחרים. הוא אמר שהוא לא יודע. הם ירו בו בראש".
משם הובלה רומה עם יהודי הגטו שהוצאו מהבונקרים אל התחנה ממנה הובילו הרכבות למאידנק במסע בלתי נתפס שבו נשים עם תינוקות וזקנים דחוסים ללא מקום לעמוד בו. בספרה מגוללת רומה את שגרת המאבק לחיים שהייתה מנת יומה מדי יום במחנה אושוויץ בירקנאו. שוב ושוב גילתה שכדי לשרוד עליה להציג את עצמה כבוגרת יותר לגילה וגובה קומתה סייע לה להציג את עצמה כבת עשרים.
במשך שנים רבות עמדה רומה בסירובה לספר את סיפורה. היא סירבה לחזור לפולין, לא רצתה להתמודד עם מה שתמצא שם, ועוד יותר מזה, עם מה שלא תמצא. היא חששה שאין לה עוד כוחות להתמודד עם עברה, פחדה שביקור בפולין יערער את ההשלמה השקטה, השבירה, שהשלימה עם אבידותיה.
אחרי מות בעלה ועם התדרדרות במצב בריאותה שלה, השתכנעה מילדיה שהזמן שנותר לה לספר את סיפורה הולך ואוזל וכי אם לא תעשה כן תיקח עימה אל קברה את זכר אהוביה שאבדו. יום אחד התיישבה ליד המחשב והחלה לעלות זיכרונות. היומן שכתבה הוא מקורו וגרעינו של ספרה.