ביומן החדשות של ערוץ 7 הובא הפרק השני בשיחה עם רחל סבוראי, חברתו למסע לפטרה של מאיר הר ציון ז"ל.
לאחר שבפרק הראשון סיפרה על ההיכרות הראשונה עם הר ציון כילד שהגיע לקיבוץ עין חרוד ויחד עם חבריו הקים קבוצה שטיפלה בבעלי חיים ויצאה לסיורים באזור הקיבוץ, בפרק השני מספרת סבוראי על היוזמה לצאת למסע העצמאי בפטרה ועל צעדיו הראשונים של המסע עד הטעות הראשונה והרגע הראשון שבו עזב אותה מאיר על מנת לוודא את הדרך, עזב ונעלם למרבה החרדה.
את השיחה עם סבוראי קיימנו לקראת הכנס המיוחד שיתקיים מחר (שני) בבית ספר שדה כפר עציון ובו יוצגו קווים ומאפיינים לדמותו של מאיר הר ציון.
לאחר שסיפרה בפרק הראשון על התחושה איתה גדלו, תחושת ארץ ישראל השלמה ונטולת הגבולות, מספרת סבוראי על ההיערכות ליציאה לדרך. "לא הפנמנו עדיין שארץ ישראל נגזרה. שימו לב להמנון הפלמ"ח שמדבר על 'ממטולה עד הנגב, מהים עד המדבר', כך ראינו את ארץ ישראל. ללא גבולות ובאופן טבעי הטיילות הייתה קודם בתחומי הגבולות ולאחר מכן באופן טבעי לאחר מכן החלו הטיולים בחוץ. לא אנחנו לבדנו דיברנו על פטרה".
סבוראי מספרת על התגובות שקיבלה לימים לאחר המסע של ושל הר ציון לפטרה מטיילים שונים שסיפרו על רצונם לשחזר את המסע שלהם ולצאת לפטרה.
"עם השחרור נסעתי עם חברה לטיול. בעוונותיי הרבים נסעתי לאילת ולא לליטני שאז יכולתי לראות אותו ולא הבנתי שאילת תישאר בידינו והליטני לא. באחת התחנות מצביעים חברים בני עין חרוד מזרחה ואומרים ששם פטרה. זה חלום שהיה קודם והנה מתאפשר מימושו".
באותם ימים, מספרת סבוראי, כינתה את פטרה כסלע אדום למרות שלימם התברר לה מלימודיה שפטרה אינה סע אדום אלא בירת הנבטים ואדום שכנה דרומה למואב וסאלע נמצאת מזרחה ולמרגלות הכפר הנטוש סאלע מצויה תבלית של נבונאיד, מלך בבל האחרון.
סבוראי מציינת כי גם הנביא עובדיה מתאר את המקום בספרו וקובע כי נבונאיד אמנם קבע את עצמו בסלע אך הוא, עובדיה, יוריד אותו משם.
"יום אחד, בעין חרוד לאחר שמאיר התגייס, מישהו מספר לי שמאיר יצא לטיול עם בן כיתתו מרמת רחל לעין גדי. הטיול הזה נראה היה לי מסוכן מאוד כי חצו בו פעמיים את הגבול והיה נראה לי כטיול לא נבון כי מה יש שם לראות? שאלתי אותו אם זה נכון, למה טיילת לשם? זה גם מסוכן וגם אין בו ייחוד טיילי לפי הרגשתי. אמר לי מאיר תשובה מדהימה מבחור צעיר שרק התגייס ומבלה במשפטים כי לא הלך עם כומתה מתאימה: 'פעם אני אוליך שם צבא'. שאלתי אותו מה דעתו שנלך לפטרה והוא הסכים. שאלתי אותו מתי והוא השיב 'ברגילה הבאה' וכך קרה".
סבוראי אינה מספרת על התכנית לאיש וכאחראית על הרפת היא מבקשת אישור לטיול בן שלושה ימים יחד עם מאיר. "יכולתי לבדות מסלול כי הכרתי את המסלולים מהעבר". החופשה הרגילה מגיעה מהר מאוד וסבוראי הספיקה קודם לכך לקרוא רק את הפרק מספרו של יוסף ורסלבסקי על המסע לפטרה, קריאה שתסייע לה במסע עצמו. "את וילנאי לא הספקתי לקרוא", היא מספרת.
ההכנות למסע הסתכמו במזון למספר ימים ולא מעבר לכך. "לא היו לנו מפות. אני שואלת את עצמי מדוע לא השקענו במפות. אני חשובת שלא היה לנו מקור למפות ולא חשבנו על כך מספיק. המפות שהיו ברשותנו הן מפות של מאה אלף עד הערבה ומפות של מאתיים וחמישים אלף שאינן מפות טיולים. לא השקעתי מחשבה בכך. לא חשבנו לעצור את הטיול עד שיהיו לנו מפות".
השניים יוצאים לדרך אותה תיאר מאיר הר ציון עצמו מיד אחרי הטיול במחברותיו וסבוראי כתבה כעבור זמן רב יותר. "יצאנו בבוקר לתל אביב באוטובוס, מתל אביב נסענו דרומה לבאר שבע. התאריך היה הראשון במאי ואחד המפעלים הוציא את פועליו לטיול כדי שלא ישתתפו בהפגנות". עם טיול הפועלים מגיעים השניים למעלה עקרבים וליד סלע 'הצפרדע' הם מכינים לעצמם ארוחת ערב "פתאום מגיעות שלוש משאיות מהכפר עין חוסוב. מאיר רץ לשאול את הנהג והוא אומר לו שיש מחר בבוקר יציאה מעין חוסוב לטיולים דרומה. אנחנו אורזים את חפצינו והולכים לעין חוסוב. זה שמונה עשר קילומטר של הליכה. אנחנו הולכים בצעד מהיר. אנחנו מתמקמים".
בבוקר קמים סבוראי והר ציון בשער המקום ופוגשים את קבוצות המטיילים היוצאות. אחת הקבוצות מצרפת את השניים לנסיעה עד באר מנוחה, שם שירתה אחותה של סבוראי, "באר מנוחה הייתה מיוחדת. היה לה מפקד שקראו לו 'דני הר הבית' או 'דני בית המקדש' בחור מלח"י שהודיע שיעלה מהדרום רק כאשר יבנה בית המקדש. הוא החזיק את המקום נפלא, מסודר והגון. נתנו לנו שם חדר. סיפרנו להם שאנחנו יוצאים לטיול מערבה. יכולתי להתוות מסלול בלי קושי כי הכרתי את המקומות. הלכנו לנוח עד שעות הערב. עם אור אחרון יצאנו לראות את השטח מזרחה. הספקנו לראות נקודה אחת שיכולה לעזור לנו, איזה הר מיוחד שנמצא במזרח וצורתו כמו חרוט וחזרנו כדי לחכות לחושך".
לאחר שהחשיכה יורדת השניים יוצאים מבלי שאיש רואה אותם. "ארגנו את החפצים בצורה שתהיה מאוד שקטה, שגם קופסת גפרורים לא תעשה רעש. התכנית הייתה פשוטה, הולכים מזרחה, מוצאים את השביל הרומאי, בלילה הזה עולים עד פטרה, מתמקמים בשוליה ובשעות אחר הצהרים נצא לראות".
השניים יוצאים בהליכה מהירה ושקטה "שנינו שותקים לחלוטין, עברנו את הערבה ללא שום מאורע. חשבנו שאנחנו מול השביל שאותו חיפשנו. ראינו שרידים של בדואים אבל מאיר התכופף לראות וראה שאלו גללים ישנים. חצינו מזרחה מהר מאוד ורק אחרי הרבה מאוד זמן הבנו שאנחנו לא בשביל הנכון. אחרי הליכה ארוכה מאוד פתאום הואדי פנה דרומה. זה לא היה צריך לקרות. התחלנו לחשוש שטעינו. פתחנו את המפה של המאתיים וחמישים אלף, הדלקנו אור והבנו שאנחנו בואדי אחר לגמרי. הלכנו מהר מהר ככל יכולתנו מערבה ועם אור ראשון חזרנו למקום יציאתנו, טיפסנו על צלע ההר למצוא מקום מסתור כדי שלא נהיה נראים. מצאנו איזו מערה. מולנו זיהינו ללא קושי את גגות באר מנוחה. היה לנו ברור שאנחנו באיחור עצום. היה לנו ידוע שלקחנו לעצמנו רק שתי ארוחות מתוך הנחה שנגיע בלילה הראשון לפטרה, נהיה שם עד הערב ונחזור. הבנו מיד שאין לנו אוכל. לקחנו סנדוויץ', נחנו".
"בסביבות הצהרים מאיר עלה להתמצא על ההר. הוא לא חזר מיד ואני הלכתי בעקבותיו ולא מצאתי אותו על הפסגה. נורא נבהלתי. חשבתי שמאיר טעה. מה אני עושה. נזכרתי בסיפור מגוש עציון", מספרת סבוראי ומזכירה את האירוע בו בנערותה טיילה באזור גוש עציון ולאחר התפזרות הקבוצה גילו חבריה שבמרכזם ניצב ערבי עם נשק בידו.
"נעמדתי על פסגת ההר, מה שאסור לעשות. עמדתי כמה שיכולתי וכשנגמר לי הכוח ירדתי למקום שבו ישבתי ושם מאיר פוגש אותי בצהלה ושואל 'איפה היית?'. אמרתי לו 'מאיר, עד פעם זה לא קורה לנו. אתה לא הולך בנפרד ממני'. 'מה הבעיות'. אמרתי לו 'מאיר, הנשק אצל אחד מאיתנו והמפות אצל השני. עוד פעם זה לא קורה לנו' ואז הוא הבטיח לי. התברר שכשהוא נעלם נדמה היה לו שהוא מוצא את הדרך להמשיך אז הוא הלך לבדוק אותה".
המשכו של המסע יובא במסגרת הפרק השלישי של השיחה עם סבוראי ביומן חדשות ערוץ 7 מחר (שני).