ההר הוליד עפר

התמונה הפנורמית של ירושלים הקדומה הנשקפת מטיילת ארמון הנציב, מרחק הליכה של דקות ספורות מביתו של הארכיאולוג ד"ר גבי ברקאי, מהווה פתיחה מצוינת לריאיון עם מי שחלק ניכר מחייו השקיע בלימוד, במחקר ובהדרכה של הנוף המסוים הזה. אולם שתי הפסגות המשמעותיות של הקריירה שלו נמצאות דווקא בקצוות של הפנורמה הזו: כתף הינום בדרום מערב, ואתר מפעל סינון הר הבית שעל מורדות הר הצופים מצפון מזרח.

דגל ישראל ממצנח נאצי

ברקאי נולד בתש"ד (1944) בגטו בודפשט, "בזמן ובמקום שלא צריך להיוולד". הזמן והמקום הללו הפכו את ברקאי לניצול שואה מבלי שהוא בכלל זוכר דבר ממנה. אביו היה ראש הקהילה הניאולוגית, קהילה יהודית-הונגרית שנטתה לכיוון מתקני הדת אך הייתה יותר מתונה מהרפורמים. "זו קהילה שהרגישה מחויבות להלכה", מסביר ברקאי, "והצטרפה ברבות הימים לתנועה הקונסרבטיבית, אם כי בדרך כלל היא נוטה עוד יותר מהם לכיוון האורתודוכסיה. אפשר לדמות אותם לאורתודוכסים המודרניים של היום".

ד"ר גבי ברקאי דוד הוכברג

הוריו היו ציוניים. שם המשפחה ברסלבר הוחלף לשם העברי ברקאי על ידי האב, שחגג בכך ניצחון קטן. החוק ההונגרי אסר שינוי לשם לא הונגרי, אך השם ברקאי אושר בגלל הצליל ההונגרי שלו. אמו של ברקאי לימדה בגימנסיה היהודית את מקצועות היהדות. אחת מתלמידותיה הייתה חנה סנש, שהושפעה ממורתה והחליטה להצטרף לתנועה הציונית. לימים כתבה לה סנש מכתב (שלא פורסם ונמצא עד היום בידי ברקאי) ובו היא מספרת על התלבטויותיה ומתארת את הפער שבין העלייה הפיזית לבין העלייה הפנימית הרוחנית.

אביו של ברקאי שימש כנשיא קרן היסוד בהונגריה, עסק בעזרה להברחת פליטי השואה שהיו בדרכם לארץ, גייס כספים לטובת ארגון ההגנה, ועם הקמת המדינה פעל לרכישת הבניין לשגרירות ישראל בבירה ההונגרית, ואף מונה כמנהל משרד השגרירות. ברקאי זוכר היטב את השבת שלאחר הקמת המדינה, בה התקיימה צעדה מבית הכנסת, ובראשה צעד הילד גבריאל כשהוא אוחז דגל ישראל שאמו תפרה ממצנח משי לבן של הצבא הנאצי. "הדגל היה גדול ממני ונשאתי אותו בגאווה גדולה", נזכר ברקאי.

באותן שנים שלט בהונגריה רודן בשם ראקושי, בנו של שוחט יהודי שהתכחש ליהדותו ורדף את הציונים. במסגרת הרדיפות נאסר אביו של ברקאי, כשהוא נאלץ לבלוע את המסמכים הדיפלומטיים מישראל שהיו עליו. "זה היה הרמז שעלינו לעזוב". ראקושי שוחד על ידי הסוכנות ואפשר עלייה של 3,000 יהודים, ביניהם משפחת ברקאי. בארץ הגיעה המשפחה למחנה העולים 'שער העלייה'. האוהל לא היה לרוחו של האב, והוא החליט לעלות לירושלים. המשפחה שכרה דירה ברחביה, והבן גבי למד בגימנסיה העברית, שם היה העולה החדש היחיד בכיתה.

אחד התלמידים בכיתתו היה מתן וילנאי, שאביו - חוקר ארץ ישראל זאב וילנאי - הדריך אותם כמה פעמים. הדרכות אלו, כמו גם ההתעניינות שהייתה בו עוד מילדותו בארץ ישראל ("הכרחתי את אבי לקנות לי ספרים בנושא"), עיצבו את דרכו בהמשך. "גדלתי בירושלים החצויה, ויכולנו להשקיף על העיר העתיקה רק דרך גדרות תיל ומוקשים, אבל באמצעות הספרות הכרתי כל שביל וכל מבנה בעיר העתיקה".

אחרי הצבא נרשם ברקאי ללימודי ארכיאולוגיה. "יש קסם מיוחד בלגעת בחפצים שאיש לא נגע בהם מאות ואלפי שנים", הוא מסביר, "אתה מקבל דרישת שלום מהדורות הקודמים". כהשלמה ללימודי הארכיאולוגיה הוא נרשם גם ללימודי גיאוגרפיה ומדעי הדתות.

עוד קודם לכן, במקביל לשירותו הצבאי, עבר ברקאי הכשרה כמורה דרך. גם כיום, כשהוא נחשב לאחד מבכירי הארכיאולוגים בארץ בכלל ובכל הנוגע לירושלים בפרט, הוא אינו מתבייש להדריך. "אני חושב שחוקרים שמתגדרים במגדל השן חוטאים לתפקידם. הארכיאולוג משתמש בכספי הציבור ומחובתו להציג בפניו את מה שהוא עשה בכספים הללו".

כשהיה סטודנט, נהנה ברקאי מאוד מהעובדה שהיה יכול להתפרנס מההדרכה. הוא הדריך בחברת אגד את הסיורים העירוניים בירושלים שלפני מלחמת ששת הימים, "כשכמעט לא היה מה להראות. היו זמנים אחרים, שטוב שהם בזיכרון, כי יש כמה אנשים שמנותקים מזה ורוצים אותם בחזרה. הם לא מבינים כמה טוב לנו עכשיו".

חפירות בשושן הבירה

את התואר הראשון סיים ברקאי בהצטיינות יתרה. לאחר מכן עבר למסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת תל אביב, וגם אותו סיים בהצטיינות.

ברקאי מאשר כי כיום יש ירידה במעמד הארכיאולוגיה. לדבריו, יש כאן רכיב עולמי ורכיב מקומי. הרכיב העולמי הוא חלק מירידתם של מדעי הרוח בכלל בעולם כולו. גורם נוסף בירידת קרנה של הארכיאולוגיה ייחודי לישראל. בעבר המקצוע הזה היה "מעין הובי לאומי, כשתגליות ארכיאולוגיות הופיעו בעמודים הראשונים, ולכל עיתון היה כתב מיוחד לענייני ארכיאולוגיה. שרי הממשלה וראש הממשלה הופיעו בכנסים ארכיאולוגיים, והארכיאולוגיה שימשה הצדקה לקיומה של המדינה היהודית, שהייתה חידוש". כיום, כשהמדינה נתפסת כדבר מובן מאליו והנטייה הלאומית ירדה - ישנה גם ירידה בערך הארכיאולוגיה, הוא אומר. יחד עם זאת, ישנה גם מגמה הפוכה שברקאי שם לב אליה, והיא נהירה של חובשי כיפות לתחום המחקר הזה. "בעבר השקפת העולם הדתית גרסה שהכול נמצא בכתבי חז"ל ובפוסקים ואין לנו צורך בטיעונים מתחום התרבות החומרית ומהקרקע". ברקאי סבור כי זו טענה גלותית, "כי משפטים ורפואה אפשר לארוז בתיק ולעבור איתם למקום אחר, אבל ארכיאולוגיה של ארץ ישראל אי אפשר לחפור במקום אחר. עם גילוי חבלי ההר של ארץ ישראל, החלה נהירה של חובשי כיפות לארכיאולוגיה".

ברקאי מסרב להגדיר את עצמו על הציר דתי-חילוני. "אני לא אוהב תיחום של אנשים. גם בעיסוק המחקרי אני לא אוהב שאומרים לי: 'מה אתה עוסק בבית שני? לך לבית ראשון, שם מקומך'. גם בהשקפת העולם אני דתי בעיני אחד וכופר בעיני אחר, וזה לא אכפת לי". ברקאי מצהיר שהוא "מהולכי בתי הכנסת" כלשונו, אבל יחד עם זה, לא בטוח שדעותיו תמיד עולות בקנה אחד עם המקובל כיום בחברה הדתית בענייני אמונות ודעות.

כבר בשנה הראשונה ללימודיו באוניברסיטה העברית השתתף ברקאי בחפירות שנערכו ב"כביש האפיפיור" שהוכשר בהר ציון לרגל ביקור האפיפיור בירושלים. בהמשך למד באוניברסיטה קורס בארכיאולוגיה אסלאמית, שבסיומו התלווה למורה שיצאה לחפירות בשושן הבירה שבאיראן. "זו הייתה חוויה בלתי רגילה. מדובר באתר שמשתרע על יותר מ‑4,000 דונם, פי ארבעה ויותר משטח העיר העתיקה של היום. זו עיר בירה של אחת המעצמות העולמיות. הייתי שם בדיוק בעונה שבה נחשף ארמון של אחד ממלכי פרס".

אחרי החפירות בשושן עבר ברקאי לאוניברסיטת תל אביב, בה שימש כמורה וחוקר ובה סיים כעבור לא מעט שנים את הדוקטורט. בתל אביב הוא גם היה שותף במשך 15 שנים בחפירות תל לכיש, העיר השנייה בחשיבותה בממלכת יהודה, שעיצבו במידה רבה את דרכו המקצועית.

אבל גם בזמן לכיש ברקאי לא ויתר על ירושלים. מכיוון שעיר דוד הייתה צפופה מאוד מבחינת חפירות ארכיאולוגיות, "כל אחד דורך על הבהונות של השני, ואני חיפשתי טריטוריה משלי שלא תופרע. חשבתי לעסוק בחפירה של פעילות פַרה-אורבנית, כלומר מחוץ לעיר אבל קשורה אליה, כמו חקלאות, קבורה וחניית מחנה צבא לצורך מצור. כל אלו צריכים להיות רחוקים מספיק אבל גם קרובים מספיק".

תגלית של פעם בחיים

ברקאי בחר צלע הר בצדו הדרום-מערבי של גיא בן הינום, מאחורי המקום שבו שוכן כיום מרכז מורשת בגין. הוא זה שהמציא למקום את השם 'כתף הינום', מחיבור של שני שמות מקראיים, המצאה שהתקבלה גם על ידי ועדת השמות. המקום היה מכוסה בארבעה מטרים שהצטברו במשך הדורות. הוא חשף שם שרידי כנסייה גדולה ולא ידועה מהתקופה הביזנטית ודברים נוספים, אולם ההמצאה המרגשת והמשמעותית ביותר שהקנתה לו שם בעולם הארכיאולוגיה קשורה לשבע מערות הקבורה המשפחתיות מימי הבית הראשון. המערות הללו נחצבו במהלך המאה השביעית לפני הספירה, "בימיו של המלך יאשיהו וירמיהו הנביא".

המערה המעניינת מכולם היא מערה 24, שכוללת אולם מרכזי המוקף בחמישה חדרי קבורה. המערה הייתה מכוסה על ידי כביש שחיבר את ירושלים ובית לחם. החדר החשוב, שמספרו 25, מכיל שלוש אצטבות. הקבורה אז כללה קבורה ראשונית, שבה הניחו את הנפטר על אצטבה, ולאחר שנרקב הבשר ליקטו את העצמות והכניסו אותן לתוך כוך ששכן מתחת לאצטבה, שבו הוטמנו פריטים אישיים נוספים. בעבר ברקאי סבר שהקבורה המשנית היא פירוש ההיגד המקראי "נאסף אל אבותיו", ולכן קרא לכוך זה 'מאסיפה', אולם לאחר התבוננות נוספת בכתובים הוא שינה את דעתו וטען ש"נאסף אל אבותיו" מוסב על הקבורה הראשונית. הבעיה הייתה שהטעות כבר נתקבעה, ואפילו ברקאי כבר לא היה מסוגל לשנות את השם המוטעה שיצר.

מתחת לאחת האצטבות בחדר זה הייתה מאסיפה. "בתחילה חשבנו שהיא כבר נשדדה, וכנראה שגם שודדי הקברים חשבו זאת והניחו לה". אולם מבט נוסף גילה כי חלק מהתקרה התקלף וזה מה שהטעה את השודדים ואת ברקאי עצמו. זו הייתה המאסיפה היחידה שנתגלתה בירושלים ולא נשדדה. היו בה הרבה פריטים מעניינים. חלקם מלמדים כי הקבורה במערה המשיכה גם אחרי חורבן הבית, מה שמלמד שהחורבן לא היה טוטאלי כפי שחשבו בעבר.

במאסיפה התגלו כלי חרס רבים וגם לא מעט תכשיטים. כמו כן נמצאו 120 חפצים עשויים כסף. שניים מחפצי הכסף היו בעצם מגילות מגולגלות. שלוש שנים עברו עד שבמעבדת מוזיאון ישראל הצליחו לפתוח את המגילות. הוא נקרא למעבדה, ושם ניבטה לנגד עיניו המילה הראשונה: שם הוי"ה. "יש בעל בית!" אומר ברקאי בהתרגשות שלא פגה כנראה גם אחרי יותר משלושים שנה, "עד אז לא התרגשתי, אבל אז התרגשתי". זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמו של אלוקי ישראל התגלה בירושלים מתקופה כה קדומה. בהמשך זיהה ברקאי עוד פעמיים את שם ה', אך היה צורך בשלוש שנים נוספות כדי לזהות שמדובר למעשה בנוסח ברכת כוהנים.

מבחינת ברקאי הייתה כאן סגירת מעגל. הוא זוכר היטב כיצד בלילות שבת, בחזרתו מבית הכנסת, היה אביו מברך אותו בברכת הכוהנים. "אלו המילים העבריות הראשונות שאני זוכר", הוא אומר, "גם אם אבי אמר אותן בהגייה אשכנזית כבדה".

אבל משמעות הממצא חורגת הרבה מהפן האישי של ברקאי. מדובר בפסוקי המקרא הקדומים ביותר שהתגלו, שמהווים דחייה ניצחת לטענות ביקורת המקרא שהתורה חוברה רק בימי הבית השני. לפני כעשר שנים פרסם ברקאי כי בדיקות בציוד חדיש גילו כי על אחת הלוחיות ישנו פסוק נוסף מספר דברים: "הא‑ל הגדול שומר הברית והחסד" – "זו הצהרת אמונה!" אומר ברקאי.

"הר הבית – מסגרת בלי תמונה"

בשנת תשנ"ז (1997), אחרי 27 שנים של עבודה באוניברסיטת תל אביב, פוטר ברקאי. בסמוך לאותו זמן מונה לראשות המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה פרופ' ישראל פינקלשטיין, שבעברו אף למד אצל ברקאי. ברקאי טוען כי חטאו היה ש"לא שרתי לפי התווים של מנצח המקהלה, והמנצח לא רצה מישהו ששר לפי תווים אחרים". באותה תקופה פרסם פינקלשטיין את התיאוריה שלו בדבר התיארוך הנמוך, שאחת מנגזרותיה היא שמפעלי בנייה שיוחסו בעבר לשלמה המלך מיוחסים על ידי פינקלשטיין לזמנו של עמרי ובנו אחאב. הדבר נובע מתוך הנחה כי דברי התנ"ך המספרים על האימפריה של הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה הם בדיה מאוחרת, הנחה שנובעת מהעדר ראיות ארכיאולוגיות לכאורה לקיומה של אימפריה ישראלית בתקופת דוד ושלמה. טענות אלה הפכו להיות המאפיין של המחלקה לארכיאולוגיה בתל אביב, ועליהן חלוקים מכול וכול ראשי המחלקות לארכיאולוגיה באוניברסיטאות האחרות. לתיאוריה של פינקלשטיין יש גם השלכות רבות במישור הדתי ואפילו הפוליטי, בדבר זכות עם ישראל על הארץ, למרות שהוא לא אוהב להודות בהשלכות אלו.

הטענה היא כי ברקאי, ארכיאולוג מוערך בעל הישג מרשים בדמות לוחיות הכסף מכתף הינום, שהאמין באמת ההיסטורית של התנ"ך, הפריע לפינקלשטיין בהנחלת שיטתו המהפכנית. ברקאי אומר על פינקלשטיין דברים קשים. לדבריו הוא "אופורטוניסט שמוכן לכתוב דבר והיפוכו ובלבד שדבריו יצוטטו. אין לו עקרונות קדושים. בעבר הוא עלה עם שיטתו בדבר התיארוך הנמוך, אבל בפרסומיו הוא הולך ומתקרב לתיארוך המקובל, כי העובדות הארכיאולוגיות המתגלות טופחות על פניו".

בתגובה לסיבת פיטוריו של ברקאי, מוסר פרופ' פינקלשטיין ל'בשבע': "מערכות אקדמיות אינן עובדות על פי גחמה של אדם זה או אחר. הפסקת עבודה של חבר סגל היא תוצאה של הליך ארוך ומורכב המבוסס על שיקולים אקדמיים, בו מעורבים אנשי סגל רבים בעמדות שונות בהיררכיה האוניברסיטאית".

בתגובה לטענותיו של ברקאי על שיטתו של פינקלשטיין, אומר פרופ' פינקלשטיין כי "מחקר – בכל תחום – מבוסס על חומר חדש ומחשבות חדשות. לכן היה צורך בהתאמות קלות. כך או כך הכרונולוגיה הנמוכה זכתה לאישוש סוחף של תוצאות הפחמן 14".

לאחר המשבר של הפיטורין מתל אביב, לימד ברקאי שנה אחת כממלא מקום באוניברסיטת בן גוריון, ובהמשך השתלב כמרצה מן החוץ באוניברסיטת בר-אילן. גילו המבוגר מנע ממנו לקבל תקן קבוע במקום חדש, ולמרות הרקורד המרשים שמאחוריו הוא לא מונה לפרופסור.

אולם מסתבר שיש חיים גם מחוץ לאוניברסיטה. ברקאי נמנה כיום על ראשי הלוחמים נגד הרס עתיקות בהר הבית, ומנהל (יחד עם צחי דבירה) את הפרויקט הייחודי של סינון עפר הר הבית. על פעילותו בתחום הר הבית, שהוא מקדיש לה שעות רבות, גם בתקופה שבה מצבו הבריאותי אינו שפיר ודלקת עצבים שתקפה אותו מסבה לו כאבים, הוא אמור לקבל ביום ירושלים הקרוב את פרס מוסקוביץ' לציונות.

מתי החל הקשר שלך להר הבית?

ברקאי עונה בלי להתבלבל, ספק בהומור ספק ברצינות: "במאה העשירית לפני הספירה", כשהוא רומז לימיהם של דוד ושלמה ולקשר של עם ישראל להר. "מראשית עיסוקי התעניינתי בארכיאולוגיה של ירושלים, והר הבית זה הלב של ירושלים". כשהשתתף בתשכ"ז בקורס של פרופ' מיכאל אבי יונה על ירושלים בימי הבית השני, אמר המרצה בחצי הומור: "אולי נסיים את הקורס בסיור בעיר העתיקה ובהר הבית". "אלו היו דברי נבואה", אומר ברקאי, "אבל תמיד ידעתי שאתהלך בהר הבית".

ברקאי מסביר כי מבחינה ארכיאולוגית הר הבית הוא מרתק. "קודם כול, המסגרת נשארה מימי הורדוס כמו שהיא. כאילו גנבו את התמונה אבל המסגרת קיימת. מלבד זאת, ירושלים נחקרת כבר 150 שנה, ואילו מהר הבית, המקום החשוב ביותר בירושלים, לא פורסם אפילו חרס אחד מסיבות פוליטיות – הווקף אינו מעוניין בחפירות שידגישו את חלקן של תרבויות אחרות, לא אסלאמיות, בהר. אתה בעצם יודע הכול על הגוף, אבל לא כלום על הראש". ברקאי מספר כי בכל שנות השלטון הישראלי לא נעשה דבר על ההר, אפילו לא סקר ארכיאולוגי - בדיקה ארכיאולוגית בסיסית שמסיקה מסקנות ראשוניות על סמך איסוף חרסים מפני השטח.

כשבשנות ה‑90 ניסה נשיא ארה"ב דאז לפתור את הסכסוך הישראלי ערבי "בסגנון ג'ון קרי", נאמר לו שהר הבית הוא לב הסכסוך. אחד הצוותים שלו הציע לחלק את הריבונות בהר לחלק תת-קרקעי – שיהיה בידי ישראל, וחלק על-קרקעי – שיהיה בידי הערבים. הרעיון דלף וערפאת הצהיר במסיבת עיתונאים כי בהר הבית לא היה מקדש יהודי. "אולי בנאבלוס (שכם)", אמר. ברקאי מציין כי הכחשת המקדש היא דבר חדש אצל המוסלמים, כשבעבר חוברות שחילק הווקף ושחוברו על ידי ההיסטוריון של הווקף הזכירו בפירוש את המקדש היהודי שעמד בעבר על ההר.

הערבים, שנחרדו מהאפשרות של זיקה יהודית כלשהי להר, החליטו לקבוע עובדות בשטח. הם החלו להשתלט על החללים התת-קרקעיים הרבים המוכרים בהר ו"לשדרג את קדושתם", כלשונו של ברקאי. בשנת 1996 הם ייסדו מסגד תת-קרקעי חדש באורוות שלמה שבדרום מזרח הר הבית, תוך שהם טוענים שמדובר במחסה לימי הגשם. "היהודים בטיפשותם נתנו להם את המקום, שהפך להיות המסגד הגדול ביותר בישראל ובמערב המזרח התיכון". מסגד נוסף, 'אל אקצה הקדומה', הוקם בחלל המפואר ששרד מימי הבית השני ונמצא בתוך שערי חולדה, צפונית לכותל הדרומי.

הקואליציה להצלת ההר

אולם המעשה שנעשה בשנת 1999 היה החמור מכולם. אהוד ברק כראש ממשלה נתן אישור לפתיחת פתח חירום למסגד אל-מרוואני, המסגד שהוקם באורוות שלמה. ברקאי מתבטא בהקשר זה בחריפות יתרה: "זו חפירה ברברית איומה שאסור שתיעשה, לא בזמן ישראל ולא בזמן ישמעאל. הכניסו בולדוזרים למקום שאפילו מברשת שיניים היא דבר גס מדי בשבילו. צריך להשתמש שם בנוצות של בדיקת חמץ". משם הוצאו 400 משאיות מלאות עפר שנשפך במקומות שונים, בעיקר במורדות נחל קדרון.

המעשה הזה גרם לזעזוע בכל שדרות הציבור, ופורסמה עצומה לראש הממשלה בכמה עיתונים מרכזיים. על העצומה חתמו 82 ח"כים, אנשי צבא, נשיאי בית המשפט העליון לשעבר, סופרים כמו חיים גורי וא"ב יהושע מהשמאל, כשבראש החותמים עמד ראש העיר המיתולוגי טדי קולק. אז הוקם הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, שהרוח החיה בו הוא עו"ד ישראל כספי וחברים בו אישים רבים. הוועד מנסה להיות בלתי סקטוריאלי, ויש לו ועד פועל של ארכיאולוגים, בהם היה בעבר גם פרופ' אהוד נצר ז"ל, וכיום נותרו בו ברקאי וד"ר אילת מזר. שותפים בארגון גם אנשי שב"כ שאחראים על הצד הביטחוני, "שהרי כל דבר בהר הבית יוביל למלחמת עולם שלישית, וצריך אנשי ביטחון שיוכלו לומר שהאיום הקבוע הזה לא בדיוק תואם את המציאות". בשנת 2000 נערכה הפגנת ארכיאולוגים ליד ערימות העפר.

באותם ימים לימד ברקאי קורס בארכיאולוגיה של ירושלים באוניברסיטת בר-אילן. יום אחד הגיעו לביתו שניים מהסטודנטים בקורס, הרן ירדני וצחי צווייג (דבירה), והציגו לפניו חרסים מתוך שפכי העפר. לאחר שברקאי הראה להם שמדובר בחרסים מכל התקופות ההיסטוריות, הם דחפו אותו לפעילות והוחלט לסנן את העפר. "כך מעז יצא מתוק, ולראשונה זכינו לממצאים ארכיאולוגיים מהר הבית".

ברקאי מודע היטב לחיסרון שיש בממצאים שלו, שנמצאים שלא באתרם בשכבה המקורית וגם בלי הקשר בין ממצא למשנהו, "אבל אפילו אם איבדו תשעים אחוזים מערכם, הרי עשרת האחוזים שנותרו הם עדיין יותר מאשר אפס אחוזים שהיו לנו קודם".

אוניברסיטת בר-אילן הסכימה לתת חסות אקדמית למפעל, "אבל אף גרוש". דרך בר-אילן הם פנו לרשות העתיקות כדי לבקש רישיון לעבודתם, אך רק אחרי ארבע שנים של לחצים הם השיגו אותו. בתחילה הם העסיקו מתנדבים, "אמרנו להם שה' יתברך ישלם שכרם בבוא היום". בהמשך החלו להגיע תרומות.

מלבד הרכיב של הוספת הידע הארכיאולוגי, ברקאי רואה הישג גדול בהגברת המודעות להר הבית. "הייתה קואליציה מוזרה בין שמאל קיצוני שאומר שהר הבית של הערבים, ובין חלק מהעולם הרבני, בעיקר ההלכתי, שמפחד מבעיות של טומאה וטהרה. התוצאה של זה היא שעם ישראל מנותק מהר הבית. רק גופים קיקיוניים שרוצים לפוצץ מסגדים עוד שמרו מעט על הגחלת של תודעת הר הבית. הר הבית איבד את מהותו והכותל המערבי התקדש, כששכחו שקדושתו היא בגלל מה שמאחוריו. אנשים אומרים שיש לנו את הכותל ולא צריך את הר הבית".

אחרי תקופה של עבודה והישגים, הציעה עמותת אלע"ד הפועלת לייהוד עיר דוד לאמץ אותם מבחינה כלכלית. ברקאי מודה שאינו שייך לשמאל, אך גם לא מסכים עם כל מה שנעשה בימין. על הביקורות שנשמעו כלפיו על הצעד הזה, הוא אומר: "גם אם היינו מקבלים מימון מהשמאל הקיצוני ואפילו מהשטן בעצמו, ולא שאני משווה את עמותת אלע"ד לשטן חלילה, היינו לוקחים. אני בכלל בעד פינוי של כל האוכלוסייה מעיר דוד, הן היהודית והן הערבית, ובמקום זה להקים במקום גן לאומי בכל השטח". מלבד הסינון עצמו הם מחזיקים גם מעבדה, "שאותה אלע"ד איננה מממנת, ואנו זקוקים בשבילה לתרומות".

שריד למחצית השקל

הממצאים משפכי העפר הם בעיקרם ממצאים זעירים. גם בין שברי החרסים לא מוצאים שברים של כלים שלמים. יחד עם זאת, ישנם כבר היום שני מיליון חרסים מתוארכים, כשבעתיד מתכוונים לעבד את הממצאים סטטיסטית וליצור מדד של רמות הפעילות בהר בתקופות השונות.

מטבעות רבים נמצאו בפרויקט הסינון. החל מראשית הטביעה בתקופה הפרסית, כולל מטבעות של פחוות יהד, או 'יהד מדינתא' של ספר עזרא, מטבעות יווניים תלמיים, ומטבעות רבים של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס. "חג החנוכה מיוצג כאן יפה", אומר ברקאי. כמו כן נמצאו מטבעות חשמונאיים והורדוסיים וגם כמויות גדולות של מטבעות מימי המרד הגדול שהוביל לחורבן הבית השני. בין המטבעות ישנו מטבע של חצי שקל מהשנה הראשונה למרד, שנפגם משריפה, "בעצם זה מטבע שהיה במחזור שלוש שנים וניזוק בשריפת החורבן. הוא כנראה שימש לתשלום השנתי של מחצית השקל. במשנה ישנו דיון על מי שמוצא שקלים בהר הבית. במשך שנים זה היה דיון תיאורטי, וכעת זה ממשי", מתרגש ברקאי.

בפרויקט הסינון נמצאו גם הרבה אמצעי לחימה. למשל: ראש חץ נדיר של הצבא הבבלי מהחורבן הראשון, ראש חץ ממלחמת החשמונאים וראש חץ של קטפולקה, שהייתה בשימוש בירושלים רק בימיו של טיטוס, ובעצם קשור לחורבן השני. יש גם כמה אבני קלע מעופרת של הצבא היווני-סלווקי שבו נלחם יהודה המכבי.

טביעות חותם רבות נמצאו, מהם ידית של קנקני 'למלך' המפורסמים מימי חזקיהו המלך. נמצאה גם טביעת חותם על יין לא כשר מרודוס, משנת 165 לפני הספירה, השנה שבה טימא אנטיוכוס את המקדש. גם עצמות בעלי חיים רבות נמצאו, הרבה בקר וצאן שרובן שרופות, כנראה של הקורבנות. נמצאו גם עצמות של ארבעה שועלים, אשר מקיימים את דברי הנביא "על הר ציון ששמם שועלים הילכו בו". "שועל אחד מעניין במיוחד", אומר ברקאי בחיוך, "זהו השועל שאותו ראה ר' עקיבא יוצא מבית קודש הקודשים".

נמצאו שרידים של הריצוף הצבעוני בהר הבית מימי הורדוס, שעליו ידענו עד עתה רק מהתלמוד ומדברי יוספוס. עבודות הסינון שינו מאוד את הבנתנו גם לגבי תקופות אחרות בהיסטוריה, כמו התקופה הביזנטית שבה סברו כי הר הבית היה שמם, מה שנסתר על ידי הממצאים.

יש טענה נגד הפרויקט, לפיה העפר הזה הובא להר הבית מבחוץ, במהלך דור מסוים.

"הרגזת אותי. יש נגדנו המון טענות, רובן פוליטיות, שכן עצם העיסוק שלי בהר הבית מעורר אצל אנשים מסוימים נוגדנים. אפשר לטעון הכול, אבל צריך הוכחה". ברקאי טוען כי לפחות מאז זמנו של הורדוס, כמאה שנה לפני החורבן, הכנסה והוצאה של עפר מהר הבית היא קשה מאוד, מכיוון שהכתלים הגבוהים מקשים על הכנסת עפר בכמויות גדולות.

ברקאי מציין כי היום, חמישים שנה לאחר החפירה הראשונה שלו בירושלים, הוא מרגיש כי תפקידו בפרויקט הסינון הוא נקודה חשובה בקריירה שלו, שהוא מאוד גאה בה.

למרות הממצאים המעניינים, ברקאי טוען כי התגלית החשובה ביותר שלו היא דווקא האנשים: "מפעל הסינון הראה לי דברים מופלאים. להתבונן בעיניים של ילד שמוצא מטבע, או בעיניים של מבוגר שנפגש באופן בלתי אמצעי עם ההיסטוריה של הר הבית". ברקאי מספר על רבע מיליון איש, מכל שכבות החברה, שכבר השתתפו בסינון: חילונים, דתיים וחרדים, "כולל אחת החסידויות שהגיעה עם הרב'ה אחרי שכולם הלכו כדי שלא יהיו בנות. בשביל החרדים ארכיאולוגיה היא מוקצה, והנה כשזה מגיע להר הבית היחס שונה".

ברקאי חש בשינוי ביחס הציבורי להר הבית. הוא עצמו לא חס על זמנו, ולמרות מצבו הבריאותי הוא מדבר על הר הבית במקומות יהודיים ושאינם כאלה, ומעורר את המודעות לנושא. "הר הבית הוא אחד מהיסודות של המונותיאיזם: א‑ל אחד, עיר אחת ושושלת מלוכה אחת – וכולם מתאחדים בהר הבית".