"החופש הגדול" הופך מצמד מילים שבילדותנו סימל שחרור והנאה, לצמד מילים שכהורים מאיים עלינו ומפחיד אותנו.
זה חבל, וזה לא צריך להיות כך. אולם עיקר העבודה שלנו על איך ייראה החופש הגדול שלהם ושלנו אינו קשור במה שנעשה מולם – אלא במה שנעשה מול עצמנו.
להקשיב למסרים הפנימיים שלי
הרבה לפני שנארגן תכנית לילדים ונתמודד מולם, כדאי שאמהות (וגם אבות) יתמודדו מול עצמם.
עליי לשאול את עצמי: האם אני מתכוונת למה שאני אומרת? האם אני בטוחה בעצמי? האם יש לי זכות לבקש מהילד בקשות באופן סמכותי או שאני מלאה רגשות אשם שמפיגים כל טיפת סמכות שעוד נותרה בי? האם אני חוששת שהילדים לא יעמדו במטלות? האם אני מרחמת עליהם, או לא סומכת עליהם ואולי לא מאמינה בהם באמת?
בקיצור, עליי לעמוד מול עצמי ולהקשיב לכל הקולות הפנימיים הנסתרים הללו שלעתים מחלישים אותי ומשדרים לילדיי מסר לא ברור, או לחילופין מסר אלים ומתוסכל.
רק אחרי שאברר מול עצמי את הדברים יהיה לי קל לבנות תכנית לחופש, ואולי אפילו לעשות זאת בשיתוף ובהתייעצות עם הילדים. נוכל להכין ביחד סדר יום שכולל גם דברים כיפיים וגם מטלות ומשימות.
סימן שאלה, סימן קריאה, נקודה
לאורך השנים שמתי לב לכך שאנחנו האמהות נוהגות לדבר לילדים במשפטים שמסתיימים באחת משתי דרכים: משפטים שנגמרים בשאלה ("אתה רוצה להתקלח?", "אתה רוצה לאכול עכשיו?", "אתה רוצה להכין שיעורים?")או משפטים שנגמרים בסימן קריאה ("בוא להתקלח!", "בוא לאכול!", "בוא להכין שיעורים!").
הדרך הנכונה לדבר היא כמובן במשפטים שמסתיימים בנקודה: "בוא להתקלח". נקודה אחת קטנה, פשוטה ואמיתית, בלי שאלות וסימפוזיונים ודיונים של "אחר כך" ו"מחר כך", ובלי ציווי ופקודה וצעקות ואיומים ועונשים. לשם כך צריך להפעיל סמכות שהיא פנימית ולא חיצונית. להיות סמכותי זה לא לצרוח ולצווח, להיות סמכותי זה לדבר בשקט, להגיד את הדברים פעם אחת - והופ, הנה הם מבוצעים.
כמובן שלא כל אימא היא מפקדת סיירת סמכותית, אבל צריך לשאוף לכך שהדברים יהיו לנו ברורים ופשוטים בתוכנו ושנאמין שהילד יכול לעשות אותם, ואז הסמכות פשוט תנבע מאיתנו באופן טבעי. הרי כמה מאיתנו מאמינות שהן יצעקו "בוא להתקלח!" והילד ירוץ למקלחת?
לקראת החופש הגדול אנחנו חייבות לעבוד על הסמכות הפנימית. הרי הכי קל לתת לילד, להעניק לו, לקנות לו ולהגיד לו תמיד "כן", כי באמת כולנו רוצות לראות אותו שמח ומרוצה. כמה קשה לנו להגיד את ה"לא" שיאכזב אותו ואפילו יגרום לו לבכות. אנחנו לא רוצות להגיע למצב הזה. אבל רק כשנכיל את האכזבה ונדע גם לומר "לא", נוכל גם לפרגן לילד ולעצמנו את ה"כן, בטח, בהחלט" מכל הלב, בכיף ובאהבה.
אם לא נהיה מאוימים מכל בקשה שלו, לא נגיע למצב שבו בהתחלה אנחנו מסרבים ואחר כך מרשים, והכול בתחושת חמיצות. כש"לא" הוא באמת לא, אז "כן" הוא גם באמת כן, ולילדים יהיה על מי לסמוך. אין לנו מושג כמה ביטחון מעניקה להם הסמכות הזו שלנו.
יותר מאשר אנחנו צריכים להיות סמכותיים כדי שאנחנו נרגיש טוב, אנחנו צריכים להיות סמכותיים כדי שהם ירגישו טוב. חופשה פורייה ומהנה.
פורסם לראשונה במגזין פנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן