אי אפשר שלא להבין את הקושי שלך ואולי גם האכזבה לנוכח הציפייה שהציפה את כולנו לשובם של הנערים בריאים ושלמים. לאחר כל המאמצים המעשיים ובמיוחד הרוחניים שעשינו, לאחר מפגן האחדות הענקי שכבר מזמן לא חווינו ולאחר ההופעה שהפקנו בכיכר רבין, הייתה לכולנו תחושה עמוקה שאבא לא יגיד לנו "לא". לפחות הפעם. ושוב השאלות והתמיהות יחד עם הבלבול ואולי גם אובדן הדרך כמו אז בגוש קטיף.
בתלמוד מובא כמה פעמים שחכמינו ז"ל כשהיו מבולבלים והרגישו שהקרקע נשמטת תחת רגליהם פנו אל בית המדרש - המקום המוכר והבטוח לכל יהודי. הרעיון הוא שאם יש בלבול והדברים מעורפלים, נדרשת העמקה נוספת שבכוחה לעשות סדר בעולם שרק נראה הפוך וללא מנהיג. ואת ההעמקה הזו אפשר לקבל רק בבית המדרש, במקום שמחבר אותנו לשרשרת הדורות אלפי שנים אחורה לנותן התורה. שם בבית המדרש ניתן לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר של עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה.
אתה באמת לא לבד. ממש עכשיו הצטרפת לחברה הטובה של אותם מיליונים מאחינו בני ישראל שבכל הדורות שהתפללו ולא תמיד זכו לראות את התממשות תפילתם. למשל, הם התפללו על קיבוץ הגלויות בזמנים שהדבר היה בגדר חלום בלבד ולא ראו כל סימן ממשי של תחילת עלייה לארץ ובטח שלא החלת ריבונות ישראל עליה. בתפילותיהם ודמעותיהם הם התחברו לחזון הנביאים מתוך אמונה שדבר אלוקינו יקום לעולם וודאי שתהיה גאולה מתי שיעלה רצון לפניו.
גם אנחנו התפללנו וקיווינו וכל כך ציפינו לראות את המשפחות היקרות חובקות את בניהן ולא זכינו לכך. אך האם התפילה שלנו הייתה מכוונת באמת רק לשובם של הבנים?
מסתבר שהתפילה לא באה לפתור בעיות שלנו מכל סוג שהוא. התפילה באה לחבר אותנו לרצונו של הקב"ה, ולפעמים טובתנו הפרטית סותרת את הרצון הכללי ואז היא נדחית מפניו. ולפעמים גם עניין שנראה לנו כל כך כללי וכל כך לאומי, מאחד את כולנו ומוציא אותנו מהפרטיות שלנו, נחשב גם הוא בחשבון האלוקי כעניין חלקי בלבד ביחס לתוכנית האלוקית.
גיל-עד, נפתלי ואייל הם הרוגי מלכות שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתן. המושג "הרוגי מלכות" נאמר בין השאר על 2 אנשים "לוליינוס ופפוס" ששמם מעיד עליהם שלא גדלו בבית עם גאווה יהודית. בהירצחם הם הפסיקו להיות נידונים בחשבון הפרטי של שכר ועונש ועברו ל"חשבון מנהלים" – חשבון השמור לאלו שמוזמנים למטבחון המצומצם של הקב"ה. בחשבון זה הם הופכים מאנשים פרטיים השייכים למשפחות מסוימות לאנשים כלליים שמבטאים לנצח את הערך הכללי של עם ישראל – את אותה המטרה שלשמה נברא עם ישראל.
כבר בזמן החטיפה הם הפכו ל"בנים של האומה". כל נשמה מישראל היא עולם מלא שאין לה תחליף, אבל יש נשמה עם תפקיד פרטי ויש נשמה עם תפקיד כללי. הביטוי המעשי של העובדה הזו היה באחדות השורות ובדאגה הכנה של כל המדינה לשלומם למרות שלא הכירו אותם כלל. האחדות הזו, מלבד מה שהזכירה לכולנו את האחווה והערבות שבישראל, היא גם הזכירה לכולנו שוב בשביל מה חזרנו לארץ.
ואם כך הם פני הדברים, התפילה שהנערים זיכו אותנו בה מכוונת לעניין הכללי של הפרק בו אנו נמצאים עכשיו בהיסטוריה של עם ישראל שבמרכזיותו גאולת ישראל וירושת הארץ. התפילה מכוונת אל העוז והגבורה של המנהיגים ואל האומץ והתושייה של המפקדים והלוחמים בשטח. והלוואי שהיינו זוכים שבמסגרת הזו היינו זוכים גם לחבק את הנערים השבים אלינו.
כל כך קשה לחשוב בצורה כזו. אלו דברים שהדעת הרגילה לא סובלת. הם דורשים בגרות רוחנית כל כך גדולה שלא תמיד יש לנו אותה. כל כך קשה לדבר על הדברים בצורה כזו כשהמשפחות היקרות עדיין בתוך ה"שלושים", ובניהן לא ישובו אליהן עוד. ויחד עם זה אנחנו יודעים שדווקא המבט הכללי הזה מציל ומרומם אותן ואותנו מכל ייאוש ורפיון שכבר הכרנו אצל משפחות שהיו במצב דומה ולא אימצו את המבט הזה.
התפילה שלך לא נעלמה שם איפה שהוא. תראה איך עצם ההתגייסות של כולנו לתפילה חיזקה את המשפחות הכואבות. תראה כמה היא פעלה אפילו עליך. נסה לחשוב לרגע מה עבר עליך בשבועות הללו, כמה צמחת ומה גילית על עצמך ועל עוצמותיך הרוחניות, מה באמת חשוב לך בחיים ומה מנחה אותך בשעות גורליות.