צומחת מחדש

בחורף האחרון קרסו החממות של משפחת צימרמן מאיתמר. כשהשלג החל לרדת, הזדרזו רחל צימרמן ובני משפחתה להגיע למשק כדי לנסות לפנות שלג שהצטבר ולחזק מה שאפשר. אבל אחרי יומיים של שלג לא נותר להם אלא להביט בברזלים המתעקמים וביריעות הנקרעות. עמל של שנים רבות ירד לטמיון מול עיניהם.

משק צימרמן היה אחד מפנינות התיירות החקלאית בשומרון. רחל ובעלה אלון גידלו בעשרים הדונם שלהם ירקות ופירות אורגניים, והמבקרים במקום יכלו ליהנות מקטיף עצמי לצד סיור ולימוד על החקלאות האורגנית הייחודית במקום. מי שמגיע לשם היום רואה בעיקר שרידי חממות ועשבי בר שגדלים פרא, אבל גם חצי דונם שעליו התחילו רחל ואלון לבנות את המשק מחדש - קצת שונה ואחר ממה שהיה עד עכשיו, בהתאם לגיל ולניסיון שצברו עד היום.

מקנדה לחברון

זו לא הפעם הראשונה שרחל פותחת פרק חדש בחייה. לפני 30 שנה היא הגיעה לארץ מקנדה כפעילה של 'שלום עכשיו', ותוך שנה כבר הייתה מתנחלת מן המניין, מראשוני היישוב איתמר, נשואה לתלמיד הישיבה אלון צימרמן. היא נולדה בטורונטו לפני קצת יותר מיובל לזוג הורים יהודים ללא תודעה יהודית. כשהייתה בת שש התגרשו הוריה ונישאו כל אחד מהם לבן זוג לא יהודי.

"המשפחה שלי עשירה", מספרת רחל, "כל הילדות שלי הייתה ברקע הידיעה שמחכים לי מיליוני דולרים". בבעלות משפחת אביה נמצא מפעל טקסטיל גדול, ואמה היא שחקנית. גם רחל שיחקה כילדה בפרסומות ובסרטים. "לא התחברתי לילדות שלי", היא אומרת. "האנשים במשפחה שלי הם טובים, אבל היה בי קול פנימי שחיפש משהו אחר, שאמר לי ללכת משם". רחל חיפשה את המענה לקול הפנימי הזה בלימודי מדיטציה והמזרח הרחוק באוניברסיטה בטורונטו. במהלך הלימודים המליץ לה הפרופסור שלימד אותה להצטרף לתנועת 'שלום עכשיו'.

רחל נענתה להצעה ובמסגרת פעילותה בתנועה הגיעה לארץ. היא באה עם תיק קטן לשהייה קצרה, ומאז היא כאן. "הגעתי לארץ בלילה", היא מספרת, "משדה התעופה נסעתי לקיבוץ להב. כשקמתי בבוקר שמעתי ציוץ של ציפור. בקנדה אין ציפורים, יש רק סנאים. הרגשתי כאילו הציפור בציוץ שלה אומרת לי 'ברוכה הבאה'. ואז ראיתי את התכלת של השמיים, שאין בקנדה, והבנתי שזה מה שחיפשתי כל הזמן. הקול הפנימי שתמיד חיפש משהו מצא אותו כאן, בקדושה של הארץ, בטוהר. בבוקר הראשון בארץ הצלחתי לתרגם את הקול הזה, הבנתי שהוא אומר לי 'קדושה אני מבקש', והבנתי שאני לא חוזרת לקנדה וגם לא לוקחת משם כלום. ויתרתי על הכסף, וכל מה שיש לי כאן לא בא משם".

רחל הצטרפה לפעילות ולהפגנות של 'שלום עכשיו' בארץ. אחת ההפגנות התקיימה בחברון, נגד המתנחלים. פתאום, רחל לא ממש זוכרת איך זה קרה, פנתה אליה אחת מנשות המתנחלים. "היא אמרה לי: 'בואי רגע, אני רוצה להראות לך משהו' ולקחה אותי לסמטה קרובה. היא הצביעה על שקע בקיר ושאלה: 'את יודעת מה זה?' אמרתי שלא, והיא אמרה: 'זה שקע של מזוזה. פעם גרו כאן יהודים'. היא המשיכה להראות לי ברחוב עוד בתים עם סימנים שמעידים שגרו בהם יהודים בעבר. היא ניסתה להגיד לי בעצם שאני לא יודעת את ההיסטוריה, שכל הסיבה שבגללה אני באה להפגין נגדם מבוססת על טעות". אותה אישה הייתה מרים לוינגר, מראשוני המתיישבים היהודים בחברון, וגם אמה של כותבת שורות אלה. "אחר כך היא הראתה לי את המוזיאון שנמצא בבית הדסה", ממשיכה רחל לספר, "ושם, במוזיאון, הרגשתי שזאת האמת שחיפשתי, זה האידיאל".

מה היה שם שגרם לך להבין את זה?

"קודם כול אמרו לי שם 'אלפיים שנה'. ב'שלום עכשיו' לא אמרו את זה אף פעם. שיקרו לי. לא ידעתי שחברון באמת הייתה שלנו, שלא לקחנו שום דבר מאף אחד. לא ידעתי כלום. ואז, אחרי שהייתי במוזיאון, הרגשתי שאני חייבת לחזור לחברון".

חתונה מהירה

ימים ספורים לאחר מכן רחל מצאה את עצמה בקריית ארבע, כאורחת לשבּת בביתם של הרב שלום הורביץ ואשתו זלדה. בערב שבת לאחר הדלקת נרות נשמעה דפיקה בדלת, ואל הבית נכנס אלון, תלמיד בישיבה במקום. רחל ראתה אותו ולחשה לחברה שישבה לידה: "זה הבעל שלי". החברה גיחכה, אך חודשים ספורים לאחר מכן הועמדה חופתם של רחל ואלון צימרמן לא הרחק מאותו מוזיאון של בית הדסה בחברון. אלון הוא יליד קליפורניה, חוזר בתשובה. כמה שנים קודם לכן הוא נפצע בפיגוע שהתרחש ממש במקום שבו נערכה החופה.

בני הזוג התגוררו בתחילה בקריית משה בירושלים, ומיד אחרי החתונה אלון יצא למילואים. "הכול קרה כל כך מהר שהוא לא הספיק לבקש שיבטלו לו את המילואים", נזכרת רחל. "ואז פתאום הייתי לבד. לא הכרתי את השפה, לא הכרתי אף אחד. מדי פעם היה מתקשר מישהו ומנסה לדבר איתי, אבל לא הבנתי מה הוא רוצה. כשאלון חזר מהמילואים שוב התקשר אותו אדם ואלון צחק ואמר לי: 'זה חבר שלי, הרב רונצקי. הוא מציע שנעבור לגור באיתמר'. הרעיון מצא חן בעיניי, לעבור ליישוב, שאפשר לנשום אוויר. הגענו לאיתמר כשהיו שם חמש משפחות".

רחל, בת התפנוקים מקנדה, החלה להסתגל לחיים בלי חשמל ("הגנרטור לא הגיע עד הבית שלנו"), למים במשורה ולטלפון משותף לכל המשפחות. לדבר אחד היא לא הצליחה להסתגל: לאוכל. "מדי פעם הייתה מגיעה מירושלים משאית כדי למכור מוצרים, אבל אני הייתי רגילה לטופו ואצות ים. לא ידעתי מה עושים עם אורז לבן וקמח לבן", היא מספרת. במשך תקופה היא סבלה מתת תזונה, עד שאלון החליט לעשות מעשה והם התחילו להיות חקלאים ולגדל ירקות בעצמם. היכרות קרובה שהייתה להם עם מריו לוי, איש שדה אליהו שנחשב לאבי החקלאות האורגנית בארץ, הביאה לכך שכבר מההתחלה הגידולים היו אורגניים, דבר שאז, לפני כשלושים שנה, הסתבר כסטארט-אפ מצליח מאוד. "היינו הראשונים לייצא תות אורגני ועגבניות שרי", מספרת רחל, "התפרנסנו מזה בכבוד חמש עשרה שנה. אבל אז ראינו שאנחנו מתחילים לאבד את המשק, כי הייתה במדינה הצפה של חקלאות אורגנית. המחיר של הירקות האורגניים ירד מאוד והמחיר של חומרי הגלם עלה".

השינוי בשוק האורגני הביא לפתיחתו של פרק חדש בחייהם של אלון ורחל. הם החלו לייצר בעצמם את חומרי הגלם כדי להוזיל את העלויות הכרוכות בגידולים. הם בנו בריכה לאגירת מי גשמים להשקייה, למדו לייצר הדברה ביולוגית ולהשתמש באנרגיה חלופית, ובמקביל רחל החלה לייצר מהפירות ומהירקות מוצרים כמו ריבות וחמוצים. לפני כשנתיים הכניסו למשק פרות ורחל לימדה את עצמה להכין גבינות ויוגורט. מהזבל של הפרה הם למדו להפיק גז המשמש לבישול ולאנרגיה. כל זאת לצד גידול עשרת הילדים שנולדו להם בשנים הללו.

איך שילבת הכול?

"היה לי חשוב לא להעמיס את המשק על הילדים שלי, ולכן הם לא היו שותפים, למעט עזרה פה ושם. היום אחת הבנות הנשואות שלי עובדת איתי. הייתי חוזרת לעבוד במשק כמה ימים אחרי הלידה, והילדים היו קוראים לי כשהתינוק היה צריך לינוק. אבל יחד עם זה החינוך שלהם היה מאוד חשוב לי. רציתי שהכול יהיה טהור. בדקתי כל ספר שנכנס הביתה. לא הרשיתי שום תרבות זרה. לא דיברתי איתם אנגלית. לא טלוויזיה או אינטרנט. ושום עיתון".

רחל מאמינה שהעובדה שהם חקלאים השפיעה על החינוך: "החקלאות ליוותה אותנו. הטבעיות שבחקלאות. אנחנו אנשים פשוטים, לא צריכים דברים גדולים. גם באוכל אנחנו פשוטים, אוכלים רק מה שאנחנו מגדלים. מאז פסח לא נכנסתי למכולת". היא בהחלט מרוצה מתוצאות החינוך שלהם: "כל ילד הוא ברוך ה' נשמה גדולה", היא אומרת. אלון מוריד מאחד המדפים תיקייה מהודרת ובתוכה תעודת הצטיינות שקיבל בנם החייל, בטקס מצטייני הנשיא ביום העצמאות האחרון, ולא שוכח לציין שהבן נמצא עכשיו בעזה. הבת הבכורה מתגוררת בירושלים והיא אם לארבעה. לשנייה, בחריש, יש שלושה ילדים. השלישית מתגוררת באיתמר, אם לילד ועובדת כאמור עם אמה במשק. בן נוסף בישיבה, בן בצבא, בת בשירות לאומי, שלוש בנות בבית ספר ובן הזקונים עדיין בגן.

יצירתיות נגד צרות

לשתי המשימות של הזוג צימרמן, החקלאות וגידול הילדים, הצטרפה לפני שמונה שנים משימה נוספת כשהוריו של אלון, שניהם סיעודיים, עברו להתגורר איתם. אלון עזב את הפעילות החקלאית והתמסר לטיפול בהם. "ככל שהיה לי קשה יותר, כך הייתי יותר זריזה וחרוצה", מעידה רחל על עצמה. היא ניהלה לבד את המשק, ועבדה לדבריה "כמו שלושה תאילנדים לפחות". נדמה גם שככל שהקשיים התעצמו כך גברה גם היצירתיות. "אחרי השלג לא קלטתי בהתחלה מה קורה כאן", היא מספרת, "עד כניסת השבת של השלג עוד עבדנו, הורדנו, חתכנו, וזה לא עזר. הכול קרס מול העיניים שלנו. אמרתי: 'ריבונו של עולם, אתה לא תיקח לי את זה'. והוא לקח. בחצי השנה שחלפה הצלחנו לשקם רק חצי דונם מתוך העשרים. לקח לי זמן להבין שאני צריכה לנטוש הכול ולהתחיל משהו אחר".

וכך רחל שוב מצאה את עצמה פותחת פרק חדש בחייה. אלון חזר להיות שותף עמה בפעילות החקלאית לאחר ששני הוריו נפטרו בשנה האחרונה. הם לא מתכננים לשקם את כל עשרים הדונם ("אנחנו כבר לא כל כך צעירים"), ולכן בחרו להשקיע ב'חקלאות תמציתית', וכעת הם מתמקדים בחקלאות המבוססת על הידרופוניקה - גידולים על מצע של מים. השיטה תאפשר להם להמשיך לעבוד במשק גם בשנה הבאה, שנת השמיטה. "בעבר ניסינו את שיטת הגידול הזאת והפסקנו, כי הדשן שצריך לשים במים היה מאוד יקר. היום אנחנו מייצרים את הדשן בעצמנו", מסבירה רחל. "לאט לאט נתרחב עם זה".

השלג גם הביא את רחל להרחיב את התוצרת שהיא מכינה מהגידולים ובעיקר מחלב הפרות. נדמה שהיצירתיות והחריצות הם בלתי נדלים. חוץ מהחממה ההידרופונית, הרפת המשוקמת, המתקן להפקת גז ואנרגיה מזבל הפרות והמטבח להכנת חלק מהגבינות, יש במקום גם מכולה ובה "תנור מייבש". בתוך התנור, שנראה כמו תנור של מטבח מוסדי, ישנם מגשים ענקיים של תערובת חלב ופירות. רחל מייצרת כך טופי וריבת חלב טעימים במיוחד. התנור הוא פטנט שלה ושל אלון. שיטת ה"חימום-ייבוש" התחילה ממפזר חום והשתכללה לתנור הייחודי, והאנרגיה להפעלתו מגיעה מהגז המיוצר במקום. היום הם חושבים כיצד לנצל את החום המצטבר במכולה כשהתנור פועל, כדי שלא יתבזבז סתם.

בכלל, נראה שארגוני הירוקים היו מרוצים אם היו מסתובבים במשק של צימרמן: עם אנרגיה סולרית הם התחילו לפני שהפכה לטרנד. זבל הפרות מספק להם חשמל וגז לבישול וגם דשן לגידול הירקות. מי הגשמים נאגרים כאמור לטובת הגידולים, והראש היצירתי תמיד מחפש איך לשכלל את הייצור כדי שלא תהיה תלות באספקה מן החוץ. רחל ואלון מאמינים שהשיטה הזאת, של משקים קטנים ועצמאיים המספקים תצרוכת מקומית, היא הדרך הראויה לחיות, והם מאמינים שהדבר ילך ויתרחב אצל עוד משפחות במקומות נוספים. "כך חיו אבותינו", הם מציינים ומוסיפים כי זו שיטה שפותרת בעיות חברתיות ולאומיות, מכיוון שהיא מבטלת את התלות בגורמים חיצוניים ואינטרסנטיים.

פירות לבית המקדש

את התוצרת מהמשק רחל מקפידה לשווק באותו יום ביישובי הסביבה, על פי הזמנה מראש. אם נשאר משהו, היא עוברת מדלת לדלת ומוכרת עד שהכול נגמר. "מי שקונה ממני יודע שהכול טרי מהיום", היא אומרת. מאז קריסת המשק בשלג הרחיבה רחל גם את בית המאפה: הם קונים גרעיני חיטה אורגנית משדה אליהו, מנביטים אותם ואז טוחנים במטחנת הקמח בבית. מהקמח היא אופה סוגים שונים של לחם, שאף הוא נמכר באותו יום.

סדר היום של רחל נפתח בריצת בוקר ארוכה עוד לפני אור ראשון. הוא ממשיך לחליבת הפרות, הכנת המחמצת ליוגורט, הכנת הבצק, שליחת הילדים למוסדות החינוך, טיפול במשק יחד עם אלון, הכנת הגבינות והמוצרים האחרים, עיצוב הבצק לצורות מאפה שונות, אריזה ועטיפה של המוצרים וחלוקה שלהם ביישובים הסמוכים.

על דבר אחד היא עדיין מצטערת מאז השלג: "כשהיה לי את החממות, הרגשתי ממש איך שאני עולה לבית המקדש עם הפירות שלי", היא אומרת, "והיום אי אפשר אפילו להיכנס לחממות של עצי הפרי, ואני יודעת שאי אפשר לשקם אותן. אני מתפללת לה' 'חדש ימינו כקדם', גם באופן פרטי וגם באופן לאומי".

למרות ההרס הגדול, משק צימרמן הוא עדיין אתר עלייה לרגל למבקרים בשומרון. חוץ מצפייה בחממות ההרוסות המבקרים יכולים להתכבד ביוגורט הטעים, לרכוש משלל הגבינות והמוצרים שרחל מפיקה מחצי הדונם שלה, ללמוד משהו על ניצול משאבי הטבע ולראות איך כל פעם בונים מחדש מציאות טובה יותר.