1. ביום חמישי בעוד שבוע תכונס ועידת הבית היהודי, כשעל סדר יומה אישור החוקה שכתבה ועדה בראשות הרב ד"ר דניאל טרופר.
החוקה החדשה, שמעניקה ליו"ר המפלגה סמכויות גורפות, אמורה לכאורה להעצים את כוחו של בנט, אך עלולה גם להביא לתוצאה הפוכה: אישורה עלול לפעול כבומרנג, ליצור התמרמרות מוצדקת ולזרוע את זרעי המרידה והפילוג שיצמחו מאוחר יותר.
התבוננות בסעיפים מרכזיים בחוקה, ולא פחות מכך בתהליכי גיבושה ובאופן שהיא אמורה להיות מאושרת בהצבעה, מותירים טעם חמצמץ של כוחנות, שתלטנות וחוסר הגינות. רק לדוגמה, העובדה שתומכי החוקה פועלים בכל כוחם כדי למנוע הצבעה חשאית על אישורה מלמדת מה להערכתם חושבים באמת חברי המרכז על החוקה, וכיצד הם עלולים להצביע כשהפרגוד מסתיר אותם מעיניהם הבוחנות של אנשי בנט.
2. בין שאר כישוריו ומעלותיו כאדם וכפוליטיקאי, בנט הוא איש שיווק ויחסי ציבור מעולה – תכונה חשובה לפוליטיקאי שמסייעת לו להעביר מסרים, לזכות בתמיכה ולתפקד כמשאבת מנדטים. כאיש שיווק של מסרים שמוקף בסוללה מובחרת של יועצים אסטרטגיים, דוברים ויחצ"נים, בנט מצליח בין השאר להעצים את הצלחותיו גם כאשר הן מינוריות לחלוטין, כמו למשל בבחירות המוניציפליות, ולטשטש את החומרה של כישלונותיו - כמו למשל בבחירות לרבנות הראשית.
אנשיו ותומכיו של בנט מבקשים לייחס לו ולחבורתו הקרובה את מלוא הזכות על ההצלחה של הבית היהודי בבחירות האחרונות לכנסת, אבל התמונה האמיתית קצת יותר מורכבת. את ההצלחה הולידו שלושה גורמים עיקריים: הפריימריז בבית היהודי ותוצאותיהם, הרשימה המשותפת עם האיחוד הלאומי, ולבסוף - קמפיין הבחירות האישי והמוצלח של בנט.
3. לא יהיה מוגזם להניח שגם אילו המנצח בפריימריז היה אורלב ולא בנט, הרשימה המשותפת טב הייתה זוכה לשמונה או תשעה מנדטים, הישג דומה לזה שהשיגה בבחירות 2006. אמנם פחות כוח פוליטי, אבל מסתבר שניתן היה להשיג איתו הרבה יותר, אם ניקח בחשבון שסירובו של נתניהו – העיקש, המקומם, אבל גם הצפוי – לכלול את בנט בממשלתו הוא שהביא לשבירת הגוש הלאומי ולהקמת הקואליציה הקשה הזאת עם לפיד ולבני. קחו למשל את הקיצוץ המכאיב בקצבאות הילדים שכמעט כל משפחה דתית-לאומית סובלת ממנו. די ברור שבקואליציה של הליכוד עם שותפותיו הטבעיות זה לא היה קורה.
מיד לאחר הפריימריז והאיחוד, ועוד הרבה לפני שמצביעים פוטנציאליים מהציבור הרחב נחשפו לדמותו הכריזמטית של בנט, רשימת הבית היהודי המאוחדת החזירה לעצמה את תמיכת רובו המוחלט של הציבור הדתי-לאומי. הם לא באו מתוך הערצה לבנט, שבשלב הזה היה מוכר להם הרבה פחות. הם נתנו אמון בתוצאות תהליך הפריימריז שהחזיר את כוח הבחירה לידי הציבור, ולא פחות מכך הם תגמלו את הפוליטיקאים שלנו על שהצליחו להביא סוף סוף את האחדות המיוחלת. על גבי אותה תמיכה בסיסית באו בנט ואנשיו, יצאו לקמפיין מוצלח והביאו עוד כארבעה מנדטים.
כל מי שמדבר היום על איפה הייתה הציונות הדתית בלי בנט, צריך לחשוב מאידך גיסא איפה היה בנט בלי הציונות הדתית. אם בנט ואיילת שקד היו מממשים את תוכניתם המקורית ורצים במפלגת 'הישראלים' שלהם, ספק אם הם היו עוברים את אחוז החסימה.
זוכרים את בנט מדבר על כך שיש לו את רשימת המועמדים הכי קרבית? למי הוא התכוון מלבד לעצמו? לא למוטי יוגב – אלוף משנה ומח"ט לשעבר שבין השאר פיקד על יחידת מגלן, שבה שירת בנט כמפקד פלוגה? לא ליוני שטבון – רב סרן בגולני ובעל צל"ש הרמטכ"ל ממלחמת לבנון השנייה? האם לשניים הללו, שבנט תמך בהם בפריימריז אך כעת מבקשים בסביבתו להיפטר מהם בגלל חרד"לות יתר, אין חלק בהישג האלקטורלי של המפלגה?
מצדדי החוקה החדשה מניחים שכל הצלחתה של המפלגה תלויה רק בבנט. אם רק ניתן בו אמון עיוור ונפקיד את כל ההחלטות החשובות בידיו, הוא יוליכנו להנהגת המדינה ולראשות הממשלה. עם כל הכבוד, מדובר באשליה. גם אם הבית היהודי תהיה המפלגה הגדולה מכולן - וזה לא יקרה בעתיד הנראה לעין - עדיין קשה מאוד עד בלתי אפשרי לראות אותה מקימה קואליציה תחת הנהגתה. בינתיים הכוונה לאשר את החוקה כדי להעצים את היו"ר מחבלת בשני הגורמים האחרים שהניבו את ההצלחה – האיחוד והפריימריז. החוקה פוגעת באפקט פתיחת השורות של תהליך הפריימריז בכך שהיא דורשת תקופת אכשרה ארוכה כדי להצטרף למפלגה ותקופה עוד יותר ארוכה כדי להתמודד על מקום ברשימתה. לאחר אישור החוקה, ההתמודדות בפריימריז תהיה הרבה פחות אטרקטיבית כאשר השריונים הרבים – שלושה למוצנחי היו"ר ושלושה להבטחת ייצוג לנשים – מותירים רק חמישה מקומות פנויים מתוך 12 הראשונים למועמדים שאינם נשים.
4. בכל הנוגע לאחדות בתוך הציונות הדתית, בנט ואנשיו מתעלמים לחלוטין מאנשי תקומה, או כמו שאומרים החבר'ה – לא שמים עליהם קצוץ.
על פי ההסכם שנחתם בין שתי המפלגות ועל פי מה שהובטח לציבור, כבר מזמן היה אמור להיפתח משא ומתן על איחוד מלא של השתיים למפלגה אחת. אבל כאשר בנט ואנשיו מעבירים חוקה בלי להיוועץ באורי אריאל וחבריו, המשמעות ברורה: הם לא מתכוונים להגיע איתם להסכם איחוד. ואכן, מכל מה שפורסם לאחרונה עולה שבנט מתכוון להציע לאנשי תקומה לפרק את מפלגתם, להצטרף לבית היהודי ולהתמודד בפריימריז. ייתכן שלמישהו מהם, למשל אורי אריאל שכבר מזמן הכריז שלעולם לא ירוץ בפריימריז, הוא יציע שריון. כלומר, אנשי תקומה יצטרכו גם לזנוח את התנגדותם העקרונית לפריימריז וגם לחכות שבנט יואיל בחסדו לקצר את תקופת האכשרה שלהם כדי שיהיו זכאים בכלל להתמודד. אחר כך ייאלצו להתמודד על תמיכת מתפקדי הבית היהודי מבלי שהייתה להם אפשרות הוגנת לפקוד אנשים מטעמם, כפי שעשו הח"כים של הבית היהודי. ונניח שהרב בן-דהן או זבולון כלפא יצאו כעת ויפקדו אלפי אנשים. הרי במקרה שהתחזיות יתממשו והבחירות יוקדמו – האנשים שהם פקדו לא יסיימו את תקופת האכשרה שלהם ולא יהיו רשאים להצביע. האם כך יוצרים אחדות? האם זו לא נקודת התחלה לפרישה מוצדקת של תקומה? ואם אורי אריאל וחבריו יתמודדו בנפרד ולא יצלחו את אחוז החסימה המעודכן של ארבעה מנדטים, האם רק הם יהיו אשמים בפילוג המזיק ובאובדן הקולות, או גם ובעיקר מי שניסו להכתיב להם את דרכם בלי להתחשב בדעתם? על אריאל וחבריו אין סיבה לרחם, הם נרדמו בשמירה והביאו את עצמם לעמדת חולשה פוליטית, וגם כעת הם לא מייצגים היטב את תומכיהם ולא ממש דופקים על השולחן. אבל את המחיר על דחיקתם לפינה עלולה לשלם הציונות הדתית כולה.
5. הבעיה הכי קשה בחוקה החדשה היא ביטול הכוח המאזן של הסיעה והמרכז מול היו"ר. כך למשל, בעת הסכם מדיני ועקירת יישובים, כל הסמכות נתונה בידי היו"ר ורק הוא יכול להוביל החלטה על פרישה מהקואליציה. אם הוא יחליט להידבק לכיסא, החוקה לא מספקת דרך מעשית להפריד אותו ממנו. עוצמה כזאת בידי אדם אחד מזמינה גם סחטנות, שעלולה להיות מופעלת עליו מצד גורמים שכבר ראינו את פעולתם - הפרקליטות למשל. אתם לא מאמינים שבנט יישאר בממשלה שעוקרת יישובים? גם לא הייתם מאמינים שהוא יישאר בממשלה שמשחררת מחבלים רוצחים רק בתמורה לזכות לשאת ולתת עם אבו-מאזן. אנו רואים בליכוד כיצד הכוח המאזן של המרכז מונע מנתניהו להפוך את נאום בר-אילן לפרוגרמה הרשמית של מפלגתו.
אל תאמין בעצמך עד יום מותך, לימד אותנו הלל בפרקי אבות. וכך גם לגבי יו"ר מפלגתך – תעריך אותו, תאהב אותו, חזק את ידיו, אבל אל תסמוך עליו בעיניים עצומות.
לתגובות: eshilo777@gmail.com