איזה דיכאון (אחרי לידה)

רחלי ברגמן, 24, בכלל לא חשבה להתחתן כל כך מוקדם. היא בסך הכול נענתה להצעה של אחותה להכיר את יהודה, אותו הכירה אחותה באמצעות בעלה, גיסה של רחלי.

זה היה זמן מה אחרי ששוחחה עם אמה בנדון, והשתיים סברו, שלא כמו אביה של רחלי, כי אפשר כבר להיפגש עם בחורים. רחלי הייתה אז בת תשע עשרה, באמצע שנה ראשונה במכללת 'אמונה', שם למדה לתואר בגרפיקה, מגמה נחשבת ביותר. שם, חשבה, תוכל להוציא את כישרונותיה לפועל.

רצה הגורל ואותו יהודה, שגם לו הייתה זו הבחורה הראשונה שפגש, מצא חן בעיניה, וכיוון שהדבר היה הדדי נישאו השניים בתחילת הקיץ, פחות מחצי שנה לאחר המפגש הראשון. הם שכרו דירה קטנה בירושלים ורחלי נתנה בה נגיעות של אמנות, ופחות משנה לאחר שנישאו - נפקדה רחלי ונשאה ברחמה תינוקת.

"ההיריון היה משעמם, עגול. לא משהו שונה כמו בחילות, צרבות. הכול כרגיל. לקראת סוף ההיריון היו לי קצת מצבי רוח, וכשהלכתי למדריכה בקורס הכנה ללידה ושאלתי אותה מה יהיה עם מצבי הרוח הללו, היא צחקה ואמרה שאם הם באים אליי כעת, הרי שזה סימן טוב והם ייעלמו אחר כך. מאוד שמחתי והוקל לי, אלא שלא כך היה במציאות, ובדיעבד זה היה משפט די מטופש. אביגיל נולדה בחשוון, והיא הייתה מדהימה ומקסימה.

"אני, לעומתה, הרגשתי מרוטשת בפלג גופי התחתון, דואבת, רצוצה. בפטמות הסדוקות והחרבות שלי לא יכולתי לגעת, פשוט הרגשתי שמישהו ריסק את כל גופי ועשה בו שמות. היה לי נוראי, וזה בנוסף לכך שהייתי מטופלת בתינוקת קטנה שהייתה, לפחות בהתחלה, מאוד נוחה ושקטה".

רחלי, שציוניה הלכו וירדו בהדרגה החל מן השנה השנייה, שבה לספסל הלימודים לאחר חופשת חנוכה, אשר בזכותה גם התארכה לה חופשת הלידה מחודש לחודש וחצי. היא שבה לדירתה אחרי חופשה בבית הוריה, וההורים הטריים החלו לארגן להם שגרה חדשה. נמצא מעון לילדה בקרבת המכללה, אבל האם הטרייה לא הייתה מרוצה, בלשון המעטה. בסביבות חודש ניסן עברה אביגיל למעון במכללה, ואז, פחות או יותר, החלה רחלי לחוש שמשהו לא ממש בסדר.

מה הרגשת?

"מדי פעם חשתי שבא לי לברוח. לא להיות. לא היה לי אוויר, הרגשתי מחנק נוראי, ושאני חייבת להיות במקום אחר - אנגליה, אמריקה, אפריקה... רק לא פה. הרבה פעמים הרגשתי שאני רוצה למות, לחדול".
ומה עם אביגיל?

"אהבתי אותה ולא רציתי להזיק לה (יש אמהות שהדיכאון גורם להן לרצות להזיק לעולל – ד"ג), אבל חשבתי שיהיה לה הרבה יותר טוב בלעדיי. גם ליהודה. חשבתי שאם אני אמות, הוא ודאי ימצא אישה אחרת שתהיה טובה לו יותר ממני, והיא גם תהיה טובה יותר לאביגיל מאשר אני. היא ודאי תתפקד טוב יותר. אולי כמו גיסתי, שילדה באותו היום שבו אני ילדתי, והיא אחת כזו מתוקתקת, שהיה לה זמן לקרוא מאמרים ועל פיהם לגדל את הילד שלה. או כמו אחת החברות במכללה שילדה שבוע וחצי אחריי, וגם היא מאורגנת בצורה מעוררת קנאה. אז הרגשתי לא מושלמת, בלשון המעטה, והייתי מאוד מתוסכלת מהגילוי הזה, וכל הזמן הייתי עסוקה בלחשוב מה אני אמורה להיות ואינני. היום, אגב, הוצאתי את המילה 'אמורה' מהלקסיקון".

האם דיברת עם מישהו על הנושא?

"בעיקר עם יהודה, בעלי. משום מה היה לי הרושם, המוטעה בדיעבד, שיהודה מעדיף לשמור את הדברים לעצמנו בלבד. באותה שנה היה לנו גם קורס תרפיה באמנות, ושם שאלתי את המרצה על התחושות שלי. היא אמרה שזה נורמלי ומוכר, אבל אסור להזניח את זה, וכדי להילחם בתופעה כדאי לי למצוא יום אחד בשבוע ולהקדיש אותו רק לעצמי. לחוג יצירה, להסתובב עם חברות, לקרוא, לנפוש, להקדיש אותו לנפש. אין מצב שהייתי מוצאת יום כזה באותו זמן... לימודים חמישה ימים בשבוע, תינוקת קטנטנה, בעל, בית. זה לא היה קורה".

הדיכאונות של רחלי באו והלכו, ושיבשו את שגרת יומה. היא אמנם קמה כל בוקר והלכה ללמוד, אבל המרץ היה ממנה והלאה. לרוב היא חשבה שתוכל להתמודד עם זה, והמצב ודאי יחלוף, אבל לקראת סוף השנה היא הבינה שזה לא יחלוף סתם כך ויש לעשות משהו בנדון, גם אם יהודה ימשיך לתמוך ולהיות הכי מבין שבעולם (והוא, אגב, היה ועודנו כזה). השניים ניסו ללכת לטיפול דרך קופת חולים, אבל לא מצאו טיפול מתאים.

"בחיפושיהם הגיעו גם לפסיכיאטר שאמר לרחלי שכיוון שהיא מיניקה היא לא יכולה לקחת כדורים, דבר שיכול מאוד לעזור במצב כזה, מה גם שאחר כך היא גילתה שאפשר בהחלט לקחת כדורים. היחס שבני הזוג זכו לו, עוד במצב כל כך שברירי, הבריח אותם לחפש טיפול פרטי, "יקר אמנם, אבל החלטנו שלמרות שבעלי הוא אברך ואני סטודנטית, יש דברים שכדאי להשקיע בהם".

בקופת החולים נתנו להם רשימה של מטפלים, והכי קרובה, ומסתבר שגם טובה, הייתה אביטל רעם, פסיכולוגית קלינית מבית הכרם. למפגש הראשון הגיעו בני הזוג יחדיו, ובסופו התקשר יהודה לחברותיה ואחיותיה והודיע להן חגיגית שרחלי שלו זקוקה להן מאוד. גם אם נראה שלא, גם אם אין לה או להן פנאי, וגם אם היא לא עושה את הצעד הפשוט של להרים טלפון ראשונה - היא ממש זקוקה להן, והוא מבקש שתהיינה שם בשבילה. החברות החליטו להיעתר לבקשה המרגשת, והגדילה לעשות אחותה שרית שהתקשרה על בסיס יומיומי. 

עם תחילת הטיפול נכנסה רחלי להיריון שני. בחודש השלישי החלה לקחת גם תרופות שסייעו לה להתמודד עם התחושות האופפות אותה תדיר, וכך הלכה רחלי והתאוששה, וההיריון עבר בסדר. "אפילו הצלחתי לשמוח בו!" מספרת רחלי בגאווה.

"אבל עם יסכה, הבת השנייה, זה היה קצת שונה. לא הרגשתי קשר מטורף כמו שהרגשתי על ההתחלה עם אביגיל. זה הגיע רק אחר כך, ורק אחרי אשפוז קשה שבו  איבדתי שלושה רבעים מכמות הדם בגופי, תשעה ימים אחרי הלידה. זה מקרה שקרה לראשונה תשעה ימים אחרי הלידה של אביגיל. אז איבדתי כמות גדולה מאוד של דם ואשפזו אותי כדי לעצור את הדימום, ואותו הדבר אירע עם יסכה. אחרי התופת הזו כל המשפחה עטפה אותי והתגייסה לתת לי שבוע חופש מדהים בבית החלמה".

איך הייתה החזרה לשגרה?

"החזרה לשגרה הייתה בעיקר חזרה ללימודים, שם חיכה לי פרויקט הגמר. באמצע ההיריון עם יסכה הייתי צריכה להגיש ביקורת ראשונה של הפרויקט, וכשכל הבנות הגיעו עם רעיונות אני הגעתי בידיים ריקות וקיבלתי נזיפות, ובצדק. דיקנית הסטודנטים והיועצת של המכללה המדהימות, נאווה כאהן וד"ר שוש סרברו, ניגשו אליי לשאול מה קורה, ואני התחלתי לבכות... כשהבינו מה עובר עליי אמרה נאווה: 'אני רואה אותך עושה מזה פרויקט מדהים'. באותו הזמן חשבתי בכלל על משהו שקשור ללבוש פנימי וחיצוני, ולא רציתי לגעת בדיכאון בכלל".

כשבנות המחזור שלה הגישו את הפרויקטים שלהן, רחלי ילדה את יסכה. את מר לבה הייתה שופכת באוזני נשים מזדמנות באוטובוס, כדי לפרוק מעט מן המטען שהיה כבד עליה כל כך. בסופו של דבר, בעצה אחת עם אביטל הפסיכולוגית, הבינה שאין מנוס והיא לא יכולה לעבוד על משהו אחר מלבד הנושא הזה. ראש החוג שלה, מר יגאל גרוס, היה גם המנחה שלה. הוא עודד אותה וכיוון אותה לנושא המדויק, לא לברוח ממנו ולא להיתלות רק בצילומים, אלא לכתוב גם טקסטים. התוצאה המרשימה הייתה ספר. ספר גדוש תמונות מזעזעות של בובות וצעצועים שבורים, לצד טקסטים מזעזעים לא פחות, המכילים תחושות קשות של אם השרויה בדיכאון אחרי לידה. את התמונות צילמה בקדחתנות, ואת הטקסטים חצבה מדם לבה. 

החשיפה לא הייתה לך קשה?

"אני מרגישה שליחות בהוצאה של הדברים הללו לאור. יש דברים שלא מדברים עליהם, וזה לא נכון. אמהוּת תמיד נתפשת כחוויה מדהימה, הילדים תמיד חמודים, נקיים, אף אחד לא מדבר על הכאבים, בעיקר אחרי הלידה. לא מזכירים את הלילות חסרי השינה, ההורמונים המשתוללים, דימוי הגוף הרעוע, אין תמונות של ילדים מלוכלכים ואי אפשר להריח גם את הטיטולים... כל האמת מכה בפרצוף כשמגיע הזמן הזה, ולפעמים זה ממש קשה.

"כשמתוֹסף לכך גם דיכאון אחרי לידה, זו ממש קטסטרופה, אבל כשיש איך להתמודד עם זה, אז זה נעשה הרבה יותר קל. אני רוצה להיות שופר לאמהות שנתקלות במצב כזה, להגיד להן שיש פתרון, אפשר לצאת מזה ויפה שעה אחת קודם. לא להזניח, לא להתבייש בזה, לדבר, לספר, לשתף ומעל לכול - לטפל".

דבר המומחה

מאת רוני הולנדר 
עו"סית קלינית, מטעם מכון שיל"ה

"התופעה של דיכאון אחרי לידה היא מאוד מפתיעה, מכיוון שישנה פנטזיה שאנחנו גדלים עליה, שהאם מתחברת מיידית לתינוק שילדה. אנשים חושבים שתשעת חודשי ההיריון מלאים בהורמונים מטורפים וקיצוניים, אך האמת היא שהנפילה וההשתוללות העיקרית של ההורמונים מתרחשת שישה שבועות אחרי הלידה. אם מוסיפים לכך גם תינוק חדש שמשבש את סדר היום, ובעיקר את הלילה, אז זו ממש תקופה קריטית  המועדת לפורענות".

מי נכנסת לדיכאון כזה?

"כמעט כל הנשים חוות ביום השלישי איזה 'בייבי בלו(ז)', שזה אומר תחושת עצבות, חולשה וחוסר חשק. זה בגדר הנורמלי. אם הדבר נמשך והופך קיצוני, אז יש לתת את הדעת".

מה הם הסימנים?

"מצב רוח לא טוב כל הזמן ולא רק לפרקים, הפרעות שינה שאינן קשורות לתינוק (ריבוי או המעטה בשינה), שינויים גדולים בתיאבון, מחשבות על אשמה, חרדות גדולות וקיצוניות. הייתה לי מטופלת שחששה שהתינוק שלה הוחלף. היא עשתה לו בדיקת די.אן.איי ואז היא הייתה בטוחה שנפלה טעות בתשובה, והמשיכה לעשות בדיקות כאלו. זה מקרה מאוד קיצוני, אבל ברור שהוא לא נורמלי. תחושות והורמונים הם דבר שכיח, אבל ברגע שזה הופך רציף וחוצה את קו הנורמל, יש לטפל מיידית".

איך מטפלים?

"אפשר להזמין רופא הביתה, אפשר להיעזר בטיפת חלב - שם מאוד מודעים לתופעה, אפשר ללכת לטיפול פסיכולוגי ואם צריך גם פסיכיאטרי. העיקר לא להישאר לבד, לא להזניח את המקרה. עם זאת, חשוב לי להבהיר כי לא על כל מצב רוח ירוד צריך ללכת לטיפול".

האם יש נשים שחשופות יותר לתופעה?

"נשים שעברו דיכאונות בחייהן תהיינה חשופות לכך יותר. כמו כן, נשים שהייתה להן ילדות קשה, הלידה עלולה להציף אצלן את החוויות הללו והתחושות הקשות תשוחזרנה אוטומטית. באופן כללי הלידה מביאה איתה לפעמים תחושת אובדן - למשל אובדן הפרטיות, כשפתאום מישהו זקוק לך עשרים וארבע שעות ביממה וגם ניזון ממך - ויש גם נשים שמצטערות שתם ההיריון. הן התרגלו כבר לבעיטות, לבטן העגולה והיפה, והתחושות מאוד מבלבלות".

פורסם לראשונה ב'פנימה'. לרכישת מנוי לחצי כאן