ימנים, למה אין לנו קלאסה?

הצעת חוק הנאמנות בתרבות של רגב וקמפיין השתולים המתחדש של אם תרצו הם לגמרי לגיטימיים - אבל מאוד מאכזבים. דעה.

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , י"ח בשבט תשע"ו

רגב. יד קשה נגד התנהגות אוהדי סכנין ובית"ר
רגב. יד קשה נגד התנהגות אוהדי סכנין ובית"ר
צילום: מארק ישראל סלם, פלאש 90

1. נתחיל מהסוף. לימין אין קלאסה, וזה ממש באסה.

הצעת חוק הנאמנות בתרבות של חברת הכנסת מירי רגב, וקמפיין האמנים השתולים המתחדש של 'אם תרצו', אינם מתואמים בהכרח. אבל למרבה הצער הם מעידים על אותה תופעה.

הימין אמנם הגיע לשלטון כבר בשנת 1977, אולם מאז הוא עדיין לא למד את אומנות השליטה. גם כאשר הוא מנסה ליישם אג'נדה, הוא עושה זאת בחוסר חן, בחוסר טעם, ובקיצור - בלי קלאסה.

2. לפני שנמשיך בדיון צריך להוריד רגע מעל הפרק טענה אחת, זו הנוגעת לחופש הביטוי האמנותי. חוק הנאמנות בתרבות של רגב, איננו חוק להשתקת הביטוי, ואין בינו לבין חופש הביטוי דבר וחצי דבר.

הטענה לפיה יש קשר בין הזכות לביטוי לזכות למימון, נתלית לא פעם בכך שהאמנים בישראל (וזה נכון) הם די דלפונים, והפסקת מימונם היא בעצם השתקתם דה-פקטו. הטענה הזו שובת לב אבל לא עומדת בבחינה קצת יותר מדוקדקת.

המדינה הרי איננה מממנת כל צורת ביטוי אמנותית, למרות שחלק ניכר מצורות הביטוי לא מאפשרות להתפרנס. תשאלו סופרים. מכתיבה אי אפשר להתפרנס ובכל זאת המדינה לא מממנת כתיבת ספרים. גם בתחומים שבהם המדינה כן תומכת, היא לא תומכת בכולם, ולא תומכת רק לפי קריטריונים כמותיים-טכניים כמו למשל מספר כרטיסים נמכרים וכד', אלא לפי "שיטת הוועדה". יש ועדה של מומחים שקובעת מי יחיה מהכיס שלנו ומי לכאורה ימות מרעב.

ברגע שזנחנו את הקריטריון הכמותי ועברנו לשיטת הוועדה, ואם נקבל את הטענה שאי מימון הוא השתקה, הרי שהוועדה בסך הכל בוחרת את מי להשתיק. הרי לא מממנים את כולם, ובוודאי לא במידה שווה. ממילא השאלה איננה האם להשתיק אלא את מי להשתיק, וזו כבר שאלה שונה לחלוטין.

3. גם קמפיין האמנים השתולים של אם תרצו לא חוצה את הגבולות הלגיטימיים. בסופו של דבר, בדיוק כמו במקרה של החוק של מירי רגב, זכותו של כל אחד לעשות קמפיין שידון בשאלה את מי אנחנו מממנים מהכסף הציבורי ומי לא.

לגיטימי לדון בשאלת ההצדקה לממן אמנים ששותפים במישרין או בעקיפין לרדיפתה של ישראל בעולם בעקבות מדיניותן של הממשלות הנבחרות בה. הדיון הזה כשלעצמו הוא דיון לגיטימי ואפילו חשוב, כי הכסף הציבורי הוא כידוע משאב במחסור.

4. ואחרי כל זאת יש לומר שרגב ואם תרצו הם למרבה הצער נציגים מאפיינים של הימין. הימין שכבר בשנת 1977 עלה לראשונה לשלטון, אבל מאז למרבה הצער לא יודע לשלוט שליטה רכה, כזו שלא משאירה טביעות אצבעות מלוכלכות.

תלמדו מהשמאל. כשהשמאל לא אהב את נעמי שמר הוא לא השתיק אותה. קובעי הטעם במחוזות השמאל חיסלו אותה הרבה יותר באלגנטיות, כשכינו אותה "פיזמונאית". 

את משה שמיר גם כן איש לא תקף ככה חזיתית. התעלמות, זו הייתה הדרך שבה נלחמו באיש שצעד במחוזות תנועת העבודה מאז ימי הפלמ"ח אך העז לערוק ימינה לאחר מלחמת ששת הימים.

קלאסה היא מילת המפתח. מלחמות תרבותיות צריך לנהל כמו שמנהלים מלחמות מהסוג הזה. בציפורניים מושחזות אך לא שלופות, במכות רכות שחודרות עד העצם. קמפיינים וחוקים משחקים לידי המותקפים, הופכים אותם לקדושים מעונים ומאדירים את שמם. רק מלחמה רכה תוכל איכשהו לעשות את העבודה.

5. ועוד הערה חשובה לסיום: שם המשחק הוא אלטרנטיבה.

למרבה הצער אין כיום אלטרנטיבה למחוזות האמנותיים של השמאל. אין לנו "הבימה", אנחנו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהקאמרי, ואפילו על משהו ברמה של בית לסין אנחנו יכולים רק לחלום.

כשאין אלטרנטיבה קשה לנהל מלחמה רכה, ואז זה יוצא מירי רגב. כשהאלטרנטיבות הקטנות מימין נראות כפי שהן נראות (ויש כאן גם קשיים אובייקטיביים, אני לא מכחיש), אז האולם של הקאמרי בתל אביב ימשיך להיות מלא בכיפות סרוגות וחצאיות שהגיעו לשם הישר ממחוזות גב ההר לצרוך תרבות ברמה טובה.