עמי העולם מציינים השבוע את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. שואה דווקא, רצח-עם, ולא אותה שואה שאנו מתכוונים אליה, שואת העם היהודי.
בשיח הבינלאומי בכלל והאירופאי בפרט ישנה כיום מגמה של הפיכת השואה היהודית למין טרגדיה בינלאומית כלל-אנושית, או למצער כלל-אירופאית, המתארת את הקטסטרופה בה הוכחד שליש מן העם היהודי.
השואה היהודית מתוארת כמין אירוע קוסמי מעשה ידי אדם בו יצירי אנוש מסוימים קמו על יצורי אנוש אחרים, התאכזרו אליהם, טבחו בהם והשמידו אותם. האלמנט היהודי, שנאת היהודים והיהדות, די מושמט מן הנרטיב האקטואלי. כן, כמובן היו אלו במקרה יהודים או צוענים או קומוניסטים או קבוצות בלתי-רצויות אחרות שסבלו מן האירוע, אבל זהו אינו מרכיב משמעותי במיוחד בסיפור החדש שמספרים עכשיו לעצמם עמי העולם.
גם אושוויץ כך. כרב קהילה בפולין הזדמן לי לא פעם להשתתף בטקסים בינלאומיים במקום וכמובן שכל טקס נשא אופי משלו. אבל גם אז הבחנתי בתופעה זאת של "האנשה" או "גלובליזציה" של השואה, בה הייחודיות של הקורבנות כבר אינה נספרת. כך שהמסר העולה מן העיסוק והשיח בנושא הוא מעין "במותם ציוו לנו את המסר האוניברסאלי: לא תרצח".
מגמת הגלובליזציה של מושג השואה, עם כל היתרונות שהיא מקנה לאנושות, מעקרת את האלמנט היהודי מתוכו. זאת שכן התחושה העולה מן השיח האירופאי על השואה הוא שהמדובר באיזשהו אירוע אנושי כלל עולמי, ולאו דווקא בניסיון השמדת בני העם היהודי.
האם עלינו להתרעם או שמא לברך על כך? בגישה אוניברסאלית ניתן למצוא צדדים לכאן ולכאן, אך מה שברור שמבחינה היסטורית יהודית, מנקודת המבט שלנו, הינה העובדה כי זו שוב אינה עוד השואה שלנו אלא ה'שואה' של מישהו אחר, שאינו יהודי, שהוא סתם אדם, יצור אנושי, ברוא בצלם, אך אינו עוד 'יהודי'.
האם זה אמור להפריע לנו? זאת איני יודע, ייתכן. מאז ומתמיד טענו להיות 'אור לגויים', ללמדם בינה ומוסר, ואם בחיינו הצלחנו בכך במידה פחותה, הרי שבמותנו מות קדושים, בטרגדיה שזעזעה ושנים רבות אחרי עדיין מזעזעת את כל מוסריות הפלנטה שלנו – עובר המסר בצורה חדה ובהירה.
מבחינה אוניברסאלית-מוסרית-יהודית, השואה היא ללא ספק הצלחה שיווקית אדירה (וסליחה על צורת ההתבטאות הכל-כך לא ראויה הזו). יעידו על כך הפרסומות ברחובות ערי פולין המזמינות את התיירים לביקור באטרקציות התיירות שמציעה פולין לאורחיה, וכוללות את "מכרות המלח בוויליצ'קה", את הכפר ההררי זקופנה, וכן גם את המחנות אושוויץ או מיידנק, לבחירתכם. כך מגיע מספר המבקרים באתרים אלו למיליונים בשנה, וכך עובר המסר החיובי להמונים שברובם אדישים לנושא. אם זו הדרך לשווק את המסר של "לעולם לא עוד" רצח עם – לו יהי.
השאלה היא היכן הדברים עומדים מבחינתנו אנו, כיהודים ששרדו את הטבח, לא רק כשאלה אוניברסאלית אלא כשאלה המהווה כיום מאבני היסוד של מודעות הקיום היהודי. איכשהו, וממש ללא רצון לקשר בין הדברים, מתקשר הדבר עם מגמה אירופאית אחרת המבקשת מן היהודים שלא להדגיש את השתייכותם הלאומית-דתית תוך הסתרת כל סממן המזהה אותם כיהודים, כאומרים: "כולנו בני אדם, ברואי בצלם, אין לערכים לאומיים פרטיים כל משמעות בעולם פוסט-מודרני כשלנו".
מעבר לשאלה המוסרית הכללית, עומדת גם האמת, אשר לה דרישות מציקות משלה. היא חוזרת ומזכירה שגם אם לא נרצה, העובדה היא שהם לא נרצחו בגלל היותם בני אדם, וגם לא בגלל היותם אויבים מאיימים או אלמנטים מזיקים חברתית. הם נרצחו אך ורק אלא רק בגלל היותם יהודים, ואת העובדה הזו ישנם מוסדות ומדינות שהיו רוצים להשכיח, שכן זה לא נח בכלל וגם מחייב.
היו שם בני אדם – מספר הנרטיב האירופי – יצירי אנוש וברואי בצלם, שטבחו בבני מינם אשר היו גם הם כמו רוצחיהם - בני אדם, יצירי אנוש וברואי בצלם. וכן, היו גם את הצופים מן הצד, גם הם יצירי אנוש וברואי בצלם, שצפו מן הצד במחזה, ולא עשו דבר. זה רע, רע מאד. וגם מאד מחייב לא רק במישור הבין-אנושי אלא אולי גם במישורים החברתי. אך במישור הבין-מדינתי, הלאומי – אין לו שום משמעות. נהפוך הוא, הסולידריות הלאומית – רעה היא.
זהו הסיפור. כל קשר לאומי, אתני, סוציולוגי או דתי – נמחק. מה הוא שייך לעניין? הרי הם לא נטבחו בגלל השתייכותם הדתית-לאומית (במקרה של היהודים) או בגלל צורת החיים שלהם (במקרה של הצוענים) אלא בגלל סתם אכזריות או טיפשות אנושית. אז לשם מה לציין זאת? כך מרשה לעצמה מדינה צפון אירופית מסוימת, שאינה חשובה באהדה רבה מדי ליהודים, לציין את יום השואה, ללא הזמנת צאצאי הקרבנות, בני הקהילה היהודית המקומית, כי הרי היו אלו בני-אדם שנרצחו, ומה הקשר של היהודים לנושא?
ומכאן, בהמשך לוגי ישיר, נובעת התובנה, שאם הם דומים כל כך- הקורבן והמקרבן - למה שתהיה נתונה רק לאחד מהם הזדהותנו, הבה נעניק אותה לשניהם. הרי בסך הכל גם הרוצח יצא די מסכן (ע"ע דרזדן) מכל הסיפור הזה, וגם הוא ראוי, כמעורב בטרגדיה, לסימפטיה שלנו.
והיהודים? לפי מסר אוניברסאלי זה, ולפי מסת המידע השקרי והסלקטיבי העובר בערוצי התקשורת האירופית המרכזיים, כבר מזמן החליפו צד, והם אלו שכיום עברו לצד הטובח בקרבנותיו הפלסטינאיים.
אז בוא נזמין אותם, את פליטי החרב הפלסטינים, לציון יום השואה, הרי השואה שלהם עדיין אקטואלית! ומכאן קצרה הדרך אל הבלבול בין כל ה"מעורבים", כאשר היהודים שהיו הקרבנות באותו "אירוע מצער" הפכו להיות המקרבנים העכשוויים בסכסוך המזרח-תיכוני הבלתי נגמר. ובתפיסת עולם זו המסר של השואה דורש את התייצבותנו לצידם של ה"קרבנות" העכשוויים.
זו לא רק הטענה הנושנה, הנשמעת כשלעצמה, שנח להם לאירופים לראות ביהודים את התוקפן התורן, ובכך להרגיע את תחושת האי-נוחות שלהם מתקופת השואה - טענה, שלתחושתי האישית, אנו מספרים לעצמנו בכדי להסביר את תופעת החד צדדיות האנטי-ישראלית האירופית. גרוע מכך - זו נטילת זהות הקרבן, הפיכתו ליצור חסר פנים ואופי. זו השמטת מוטיב מרכזי בסיפור השואה: היהדות.
אין ספור פעמים נשמעות המילים הקשות כל כך לאוזן ישראלית ויהודית, המגדירות את הסכסוך הפוליטי הישראלי-פלסטיני כ"שואת הפלסטינים", וכל-כולנו מתקומם נגד ההגדרה הכה לא הוגנת וכה משוללת יסוד עובדתי. שיח זה עולה כפורח ותופס לו בבטחה מקום מרכזי בשיח האינטלקטואלי והעממי, ועינינו עומדות כלות ומשוועות מול נגד חוסר הצדק, מול העוול המוסרי, המעוות את מה שקרה באירופה באותם ימים, ומוטעה לחלוטין בתפיסת מה שמתחולל באזורינו בימינו.
מעשית, ישנה לכך השלכה פוליטית מיידית - אם עד כה הטיעון הרציונלי והמוסרי המרכזי, ויש שיאמרו מניפולטיבי, כלפי עמי אירופה היה, שהם אמורים לתמוך בנו בשל העוול שגרמו לנו בתקופת המלחמה. הרי שכיום טיעון זה מאבד את בסיסו וכבר כמעט אינו יכול להישמע, כי אם מי שסבל בשואה היו "סתם בני אדם" – יאמרו לעצמם אותם עמים - מה לכך ולחובה המוסרית שלנו לדאוג לצאצאי השורדים?
עלינו להפנים זאת, בצער או בברכה, השואה אינה עוד שואתנו. זו שלנו מתוחמת בגבולות יד ושם, בזיכרון הניצולים שעוד עמנו ובליבות בני עמנו. זו, השואה האחרת, המצוינת ביום השואה הבינלאומי אינה אותה שואה המוכרת לנו, זו שואת סתם בני אדם, אחרים.
אם ק.צטניק דיבר על אושוויץ כ'פלנטה אחרת', הרי מתברר שנרצחו שם "חייזרים" כלשהם, שתרבותם, דתם ולאומיותם אינה מוכרת לעמים בארצות הרצח.
הרב בועז פש הוא ראש כולל תורת יוסף, במסגרת מכון הסמכה לרבנות ע”ש יוסף וגיננדל שטראוס, מבית אור תורה סטון