1. כמעט אף אחד בישראל לא חשב אחרת, ובכל זאת לשמוע את הדברים מפי קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, זה שונה. אני מתכוון כמובן לדבריה של הקנצלרית היום לפיהם זה לא הזמן לפתרון "שתי המדינות".
מרקל נתנה למעשה ביטוי למה שכולנו יודעים. 45 שנה מסתובב השמאל בתחושה שהפתרון לכל בעיותינו נמצא בהישג יד. על מנת לפתור את כל הצרות ואת כל המחלות צריך לעבוד לפי נוסחה אחת, "שטחים תמורת שלום". הנוסחה הזו, שראשיתה בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים והגיעה למרכז הבמה כבר בראשית שנות ה-70, היא למעשה ססמתו הקבועה של הזרם המרכזי בשמאל הישראלי.
כל הססמאות שנולדו מאז, דוגמת "שתי מדינות לשני עמים" המפורסמת, הן בסך הכל וריאציות מקומיות על הנוסחה העקרונית. הנוסחה הזו אגב לא נשארה על הנייר. היא בהחלט היתה הבסיס להסכם השלום בין ישראל לבין מצרים, שלפחות באופן רשמי יחגוג ארבעים בעוד שנים ספורות.
ההנחה העומדת בבסיס הנוסחה פשוטה. אם ישראל תמלא את חלקה במשוואה ותמסור את כל השטחים שכבשה, עד המטר האחרון, האויב הערבי בגזרה הרלוונטית (ירדן, סוריה, מצרים והפלסטינים) ימלא את חלקו, יסכים לחיות לצדנו בשלום ולסיים את מצב האיבה.
2. כאמור, היו כמה שנים שבהם נראה היה לרבים בישראל שזה יכול לעבוד. זה התחיל בחתימת הסכם השלום עם מצרים והמשיך בתקופת הסכמי אוסלו. התמונות החגיגיות על מדשאות הבית הלבן נתנו לרבים תחושה שיכול להיות כאן אחרת. גם אם הדיבורים על "מזרח תיכון חדש" היו נראים לרבים מאוד מוגזמים, התחושה היתה שמצב המלחמה בין ישראל לשכנותיה כבר איננו גזירת גורל.
התחושה הזו לא היתה מוגבלת לחוגי השמאל. זה אמנם היה כבר מזמן אבל רבים מכם ודאי יזכרו שאת הסכם השלום עם מצרים חתמה ממשלת ליכוד, ורבים מחברי הכנסת של הליכוד הצביעו בעדו. למעשה, המתנגדים להסכם מתוך הליכוד היו במיעוט. נכון, היו הבדלים בין הימין לשמאל, ובתקופת אוסלו התייצב הימין כולו נגד ההסכם, ובכל זאת האמונה בעצם העיקרון של "שטחים תמורת שלום" חרגה מעבר למחוזות השמאל.
3. אז מה השתנה? המציאות. המקום שבו השינוי הוא הכי שקוף הוא דווקא הגולן. לא יודע כמה מכם זוכרים, אבל לפני שני עשורים אפילו ראש הממשלה דאז נתניהו, בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, ניסה לבדוק מה המינימום שאסד מוכן לקבל תמורת שלום. זה לא היה מו"מ אלא גישוש בלתי מחייב דרך שליח עצמאי, אולם הרעיון לפיו ירידה מהגולן תביא לשלום עם סוריה לא היה נראה באותה תקופה, שנות ה-90, רעיון מופרך.
שלטונו של אסד האב נראה אז יציב, סוריה היתה מדינה אחת, גדולה ומשמעותית, ובאופן עקרוני הסכם על פי נוסחת "שטחים תמורת שלום" עמד על הפרק. הוא כל כך עמד על הפרק, שישנם רבים המאמינים, ולא ניתן להכחיש כי יש ממש בדבריהם, שלו היה השמאל זוכה בבחירות 96' יתכן שרמת הגולן אכן היתה נמסרת לידי אסד האב. המשא ומתן בהחלט התקיים והסכם היה אפשרות מאוד ממשית.
היום לעומת זאת, אפילו במפלגת חד"ש לא קוראים לממשלה לשבת למשא ומתן עם הסורים. למה? כי פשוט אין עם מי. למי תמסור ישראל את הגולן? לאסד? לדאע"ש? לג'בהת אל-נוסרה? לממשלת האופוזיציה הגולה שאיננה מסוגלת לשלוט בגולן? מי בדיוק יחתום עם ישראל על הסכם שלום בתמורה למסירת הגולן ומי יוכל לערוב לקיומו?
גם מי שחושב שצריך היה למסור את הגולן לסורים בשנות ה-90 לא חושב שהיום צריכה ישראל לנטוש את הגולן. זה כבר ברור לכולם.
4. ביהודה ושומרון המצב למעשה זהה, למרות השוני המסוים, וזה בעצם החידוש המעניין בדבריה של אנגלה מרקל. נכון, כאן יש להלכה פרטנר, אבו מאזן שמו. הוא לכאורה עומד בראש ארגון שמייצג שלטון עצמי פלסטיני בשטח, ועל פי "הספר" אמור היה לשלוט בשטח אם ישראל תעזוב אותו. אבל ברור שזו איננה המציאות. איך אנחנו יודעים? כי ניסינו בעזה.
מה יקרה יום אחרי שישראל תעזוב את כל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים? אף אחד לא יודע. מה שכנראה ברור כבר כעת הוא שהשטח יכנס לסחרור. זה אולי יקח חודש-חודשיים אבל מלחמת האזרחים תפרוץ. הגורמים השונים הנאבקים על השליטה במרחב הפלסטיני לא ישלימו זה עם זה דווקא ביום שבו ישראל תעזוב את השטח. דרך המאבק המקובלת בחלק הזה של הציביליזציה איננה כרוכה בתעמולת בחירות ושלטי רחוב אלא באמצעים אחרים, והכאוס יחגוג מאוד מהר.
מי ישלם את המחיר? לכאורה אזרחי ישראל שיהיו חשופים לתקיפות מצד הארגונים השונים שיתבססו בשטח שיפונה. אולם אזרחי ישראל הם רק חלק מהסיפור. מי שיחשף לאיום מהותי בהרבה תהיה ממלכת ירדן. כאילו לא די לה לממלכה שממזרח לנו בשני גבולות פרובלמטיים מאוד, הגבול עם עיראק והגבול עם סוריה, היא צפויה במקרה כזה להתמודד עם גבול בעייתי שלישי. לא בטח שהממלכה, שגם ככה סובלת מבעיות לא פשוטות, בנויה להתמודד עם מצב כזה. לכן לא בטוח שהאירופאים, והעולם בכלל, צריך להיות מעוניין כעת בהתקדמות לפתרון דוגמת "שתי המדינות" ודבריה של מרקל מבטאים את העובדה שיש מי שמבין זאת, בעולם ובאירופה.
5. לכאורה נפלא. העולם מבין סוף סוף מה שישראל, ובמיוחד הימין בישראל, מנסה להגיד כבר כמה שנים. אבל האמת היא שזה לא כל כך נפלא. זה לא כל כך נפלא כי הסטטוס קוו הנוכחי לא טוב, ומצד שני עד עתה לא נמצא פתרון טוב ממנו.
כל העוצמות האינטלקטואליות של הימין, כל המשאבים ההגותיים והדיפלומטיים וגם העוצמות הפוליטיות ככל שישנן, צריכות להיות מופנות ברגע זה לאפיק אחד עיקרי. בניית חזון אסטרטגי אלטרנטיבי למדינת ישראל. במקום להגיד מה לא - להגיד מה כן. החזון הזה צריך להיות לא גרנדיוזי ("מזרח תיכון חדש" אחד הספיק לנו), ואפשרי מבחינה פוליטית ודיפלומטית.
החלק הקריטי כאן הוא כמובן המעשיות. דרוש כאן חזון שיכול להיות חלקי, אבל הוא חייב להיות מעשי. פנטזיות היו לנו מספיק, לא נושענו מהן. אם נציב חזון כזה, ובהתחשב במצב החדש שנוצר, תיתכן אפשרות שהעולם, כאותו מלאך רע מהמדרש, יענה אחרינו בעל כורחו "אמן".