העלבון האמריקני המעושה כתוצאה כביכול מקבלת הידיעה על אי הגעתו של ראש הממשלה נתניהו לארה"ב היה מתקבל בצורה אחרת אולי – אם הפרטים היו אחרים.
אבל איכשהו הפרסום הזה – וגם התגובה המהירה יחסית (הממשל לא מגיב בדרך כלל במהירות כזו, נ"ק) מעלים חשש ששוב ניסו להכשיל את נתניהו – הפעם רגע לפני שסגן הנשיא ג'ו ביידן נוחת כאן.
מצד אחד, לתקשורת קל מאוד להציג את המיני-דרמה שהיתה אמש סביב ביטול הביקור כעוד כתם במערכת היחסים העכורה.
אלא שמבט קצר בעובדות מראה שהאמריקנים ידעו שנתניהו בודק אפשרות לביקור – ולא קבע אפילו פגישה אחת בארה"ב. יתירה מכך, הובהר להם שנתניהו חושב שלא להגיע כדי להימנע ממצג של מעורבות בבחירות המקדימות.
היה נוח, למי שהיה נוח – להציג את המצב כאילו נתניהו שוב מפנה את העורף לאובמה. זה לא כך. נתניהו שנכווה ברותחין – נזהר כיום מאוד גם בצוננין.
היחסים עם האמריקניים לא ממש נמצאים במקום שיש מי שמנסים במערכת הפוליטית למקם אותם. דרגי הפקידות מסתדרים היטב ועובדים במשותף – והעובדה ששני המנהיגים לא אוהבים זה את זה במיוחד, אינה משנה באופן שוטף.
עצם המצב בו מזכר ההבנות בין ישראל לארה"ב על הגברת הסיוע הבטחוני אינו מבשיל לכדי סיכום, אינה קשורה ליחסים – אלא להתרחשויות נוספות וגם אין ספק, לתקווה של ראש הממשלה שנשיא אחר ייתן יותר.
גם הסיפורים שהממשל דוחה את ההאשמות לפיהן לאובמה לא היה זמן להיפגש עם נתניהו מתאימים אולי לכותרות אצל מי שמחפשים את דמו של ראש הממשלה – אבל חוטאים למציאות.
כבר אתמול, בשיחה עם ערוץ 7 הבהירו בסביבתו של נתניהו כי אכן נעשה ניסיון לקבוע פגישה מוקדמת – אבל היא היתה מחייבת את ראש הממשלה להיעדר למעלה משבוע מישראל – בזמן של גל טרור. משהו שכולנו יכולים להבין.
אז נראה שהעלבון האמריקני הופך בעיניים ישראליות שמסתכלות על העובדות לעלבון אחר – עלבון לאינטליגנציה שלנו, אזרחי ישראל.