אני רוצה להגיד מילה טובה לצה"ל. כן, צה"ל שלנו
ביום ראשון הקרוב ימלאו עשר שנים על פי הלוח הגרגוריאני ליום שבו גויסנו חברי ואני למלחמת לבנון השניה. התאריך של עשור לפרוץ המלחמה אמנם כבר חלף, אבל לקח קצת זמן עד שהחליטו שם בצה"ל שצריכים גם אותנו. אגב, גם אז זה היה יום ראשון.
בצירוף מקרים חסר משמעות אמיתית קיבלתי אמש צו מילואים. מי מקוראי השורות הללו, שמכיר אותי גם "בחיים האמתיים", יודע שצו מילואים הוא לא בשורה טובה עבורי. כבר בסדיר שנאתי להיות חייל, וזה השתנה מעט מאוד עם המעבר למילואים. בקיצור, באסה. אין זמן טוב למילואים, אם כי יש להודות שבמקרה הזה יכול היה להיות גרוע יותר. אין ספק שמילואים בספטמבר עדיפים על מילואים באוגוסט.
בקיצור, בעוד קצת פחות מחודשיים אני אאלץ לעלות על מדים, לארוז תיק, ולחזור לכמה ימים להיות חייל.
מטרת המילואים הנוכחיים היא אימון, וכאן למעשה מגיעה המילה הטובה. לפני מלחמת לבנון השניה הגדוד שבו הייתי אז לא התאמן כחמש שנים. המשמעות: חיילים רבים, למשל אני, הגיעו למלחמה כשהם אפילו לא מכירים את סוג התותח שאתו נלחמנו (זה המקום לציין שאני חפ"ש בחיל התותחנים). מאז המלחמה, לעומת זאת, וכבר חלפו עשר שנים, לא מפסיקים להתאמן. כל שנה, בדרך כלל יותר מפעם אחת בשנה.
גם הימ"ח, יחידת מחסני החירום, היכן שנמצאים כלי המשחית וכל הציוד הצבאי, הפך לזירה מוכרת מאוד. במלחמה כשהגענו לשם כמעט לאף אחד לא היה מושג מה הולך שם ומי נגד מי. מאז המלחמה להערכתי לא חלפו יותר משנתיים שלא ביקרנו בימ"ח, לפחות לזמן קצר.
האם לקחי מלחמת לבנון השניה הופקו? אין לי מושג, אני חפ"ש מדי. אבל מנקודת המבט שלי זה נראה שלפחות חלקית התשובה חיובית, ועל זה מגיעה לצה"ל מילה טובה למרות שעבורי, ובמיוחד עבור המשפחה, זו באסה לא קטנה
(הערת אזהרה: הדברים נכתבו מנקודת מבטו של חפ"ש, אמנם מעט ותיק, בגדוד תותחנים צפוני, וכך יש להתייחס אליהם)