סיפורי מקדש וקרבנות אפלים - הערות

סיפורים מהמקדש האפל, סיפורים על כישלונות עיתונאיים, סיפורים על מטורפים-שפויים ועוד סיפורים והערות בטרם עוד שבוע טוב.

שמעון כהן - ערוץ 7 , כ"ה בחשון תש"פ

שבוע טוב
שבוע טוב
צילום: ISTOCK

זבחים וקרבנות

אור קלוש וגחלילי של נרות האיר פינות אפלות במקדשו של האל לאב"מ. נאספו כוהני הדת אל המקדש הידוע בכינויו משכן הכנסת, הציבו בו מזבח רם ונישא ובזה אחר זה נדרשו כנציגי קהילות שונות להקריב את היקר להם מכל למען האליל הנורא והנשגב, האציל והמרומם לאב"מ, או בשמו המלא להעיף-את-ביבי-מבלפור.

וכך הם צעדו בסך, נכונים להקריב את המקודשים שבערכיהם על מזבח האל. ראשונים הגיעו חברי הכנסת של 'כחול לבן' לבושים במיטב המחלצות וכוהניהם המהודרים בראשם, אלו חברי צוות המו"מ. בשמו של האליל הנשגב הרעימה השאלה 'מהו קרבנכם' והם השיבו 'את קרבן הליברליזם אנו מקריבים לפניך היום, אדונינו הרם', וכדי להוכיח דבקותם זבחו בהינף אחד של מאכלת הטבחים את כל ההאשמות שהטיחו שנים ארוכות באביגדור ליברמן, ובקול רם מלמלו את פסוקי התפילה 'לא בריון הוא, לא קיצוני הוא, לא מתלהם הוא ולא מסית', ומהמזבח עלתה התשובה: 'ליברל הוא, ליברל, פלורליסט הוא, פלורליסט' וקרבנם התקבל באהבה כשברקע מרעישים שופרות התקשורת בקול תרועה כדי שאיש לא ישמע ואיש לא ישאל שאלות מיותרות.

אחריהם הגיע כוהן דת העבודה, הלא הוא עמיר פרץ גלוח השפם ומתולתל הרעמה, ומלב מזבחו של לאב"מ עלה ההד: 'מהו קרבנך?' ועמיר השיב בשמחה ובעלצון לבב: 'את ערכיי החשובים ביותר אני מקריב לפניך אדוני, היום הזה. את ערכי המלחמה בשחיתות'. הניח את ידיו מעל המזבח וקרא בקול נישא 'לא מושחת הוא ליברמן, לא גנב ולא רמאי. איש אמת הוא ליברמן ומילתו מילה היא. לא נספגו מיליונים באמתחתו ולא נגוזו עדים במשפטו. רק נתניהו הוא המושחת, הגנב והרמאי', וכך עלתה התפילה עד שהוקרב הקרבן ונזבח הזבח לעולה.

במעלות העולות אל מזבחו של האל נשרכו בקול ענות חלושה גם נציגי מרצ וגרורותיהם מזהי התהליכים. לבושים גלימות משי מסוגננות ועטורים בזר המחילה והכפרה הגיעו עד לפאתי הקודש. שם נשאלו גם הם 'מה הבאתם קרבן לאדונכם, האל לאב"מ?' ענה הכוהן ניצן, והחרו אחריו הכוהנות תמר וסיוון כשמעליהם משקיף הכהן גולן, הרם מאחיו משכמו ומעלה: 'זבח אנו זובחים לפניך אדונינו, את המקודש בזבחים, את ערך המאבק בגזענות', אמרו ונפנו מיד לעבודת ההקרבה, נשאו ידיהם אל על, עצמו עיניהם כדי שלא להביט במראה וקראו בקול גדול: 'לא גזען הוא ליברמן, לא טרנספריסט, לא שונא ערבים ולא מסית נגד שמאלנים. נאור הוא, מבורך הוא, טהור הוא, עמו נשב ועמו נדור', אמרו וצעדו שלושה צעדים אחורנית וכמעט מעדו במדרגת הקודש העליונה.

בתום הטקס המתינו כהני השמאל בדריכות מתוחה עד שנענה להם האליל להעיף-את-ביבי-מבלפור, בלע את קרבנות ערכיהם שנשחטו ונזבחו למענו, ובת קול אדירה יצאה 'צאו וחפשו את ליברמן, הרכיבו עמו ממשלה ואיש לא ישאל אתכם שאלות קשות, כי נרצה קרבנכם מלפני האל'.

הלפיד בוער

דברי ראש הממשלה על הסיכון שבממשלת מיעוט הנתמכת על ידי איימן עודה ואחמד טיבי הכעיסו מאוד את יאיר לפיד. הוא מסית, אמר לפיד, דבריו הם גזענות מסוכנת שעוד תביא לפגיעה במישהו. הוא מוביל לאלימות, הכריז לפיד בלהט יוקד, אך גם במהירות ובבהילות כדי שלא לפספס פגישה עם אביגדור ליברמן שמעולם, כידוע, לא אמר על אותם ערבים שום דבר, גם לא שהם תומכי טרור, גיס חמישי או כל הגד בעייתי אחר.

קנקנים מטורפים

הסדרה 'אבא משתדל' בכיכובו של טל פרידמן זוכה ללא מעט תשבחות. אני מרשה לעצמי למזער את רף ההתלהבות, בעיקר לנוכח השפה הבוטה והגסה המשמשת את גיבוריה כלאחר יד. הבוטות הזו היא שהצליחה להרחיק אותי מצפייה אדוקה בפרקי הסדרה, ובכל זאת יש בה משהו.

כידוע, מדובר בסדרה המספרת את סיפורו האישי של טל פרידמן, אחד הקומיקאים הנחשבים למטורפים ביותר שנראו על הבמות ועל המרקע בישראל. בסדרה הוא מתגלה לעין הצופה כאב מסור לבת בעלת מוגבלויות שאותה אימץ לחיק משפחתו. המטורף והמטורלל הבימתי מתגלה כבעל לב רך, חומל, אוהב ומסור.

בכתבה ששודרה לפני מספר ימים נחשף פרק לא מוכר בחייו האישיים של אמן נוסף, יאיר ניצני. האיש, שנחשב לדמות המוזרה והמשונה של להקת 'תיסלם', האיש המזוהה עם פרצופים מעוותים כשברז דבוק למצחו, התגלה כמי שבחר לצרף למשפחתו חייל בודד שהפך לבנו המאומץ.

שתי ההצצות הללו לחייהם של פרידמן וניצני, אמני במה מוטרפים ומטורפים, לכאורה חסרי גבולות ועכבות, גילו לנו אנשים רגישים, עדינים ואוהבים. שוב מסתבר שצדקו חז"לנו בהמלצתם שלא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, ובאופן כללי לא לשפוט כל מטורלל בימתי עד שלא הכרנו את צדדיו היפים והנסתרים.

קללת בלעם

אם במקרה לא הזדמן לכם לקבל את הודעת הווטסאפ הזו ואת הסרטון שהתלווה לה, אביא בפניכם את עיקרי הדברים, לתשומת ליבם של השופטים הנאורים בבית הדין בהאג:

במסגרת התקיפה הישראלית ברצועת עזה נהרס בית משפחת אבו-מלחוס שבדיר אל באלאח. כתבי אל ג'זירה עטו אל אבי המשפחה, ששמו חמודה, על מנת לשמוע את עדותו הקובלת על התנהגות הצבא הישראלי, וכך מספר האיש על מה שכבר התרגלנו לכנות במונח 'הקש בגג'. מעדותו של חמודה אפשר ללמוד גם על הנוהל הבלתי מוכר בשום צבא בעולם וגם על רמת הרגישות של קציני צה"ל תוך כדי ביצוע הנוהל. חמודה אמנם זועם וכועס ורוצה לקלל, אבל מי שמקשיב לו מבין שיצא לו משהו אחר לגמרי:

"ישבתי עם אחד הבנים הקטנים שלי מחוץ לבית, הטלפון הנייד שלי צלצל. שאלו אם מדבר חמודה אבו עמרה, עניתי שכן. אמרו לי מדברים מצה"ל אנחנו רוצים להרוס את ביתך יש לך 7 דקות להתפנות. שאלתי אם הוא צוחק. ענה לי שהוא רציני. אמר לי לפנות את הבית וללכת לכל אחד משכניי (הקצין נקב בשמות אחד אחד של כל השכנים שצריכים להתפנות) ולהזהיר אותם כדי שיתפנו למרחק של 200 מטר לפחות. לכל אורך הזמן הזה הקצין התרה שלא אנתק את הטלפון הנייד ואשאר איתו על הקו. אחרי שפיניתי את כל האנשים למרחק 200 מטר הודיע הקצין שבעוד עשר דקות כטב"מ (כלי טייס בלתי מאויש) יפציץ את הבית ושאסור לנו לחזור אל הבית. מרוב הבלגאן שכחתי שיש לי עוד ילד שישן מחוץ לבית שלא התפנה. אמרתי לקצין. הוא אמר לי שיש לי 2 דקות לפנות אותו. הלכתי להביא את הבן וחזרתי למקום שאליו כולם התפנו. הקצין וידא שהתרחקנו הרבה. אחרי זה אמר שבעוד עשר דקות כטב"מ יתקוף את הבית ושאסור לחזור אליו. הכטב"מ תקף. ואז אמר הקצין בעוד 5 דקות, (התקיפה של מטוס הקרב) וסגר את הטלפון".

ספרו לחבר'ה מבית הדין בהאג.

כואב הלב

מכמירים לב ניסיונותיו החוזרים של קלמן ליבסקינד לחלץ מחברי הכנסת של הרשימה המשותפת גינוי לטרור, לחיזבאללה, לחמאס ושאר רוצחים החפצים בכליוננו והשמדתנו.

שוב ושוב מנסה קלמן ליבסקינד להפעיל את כל כישרונו העיתונאי על מנת לחלץ מחברי הכנסת של הרשימה המשותפת גינוי כלשהו לטרור, ושוב ושוב הוא נכשל. בווירטואוזיות מרשימה, שלא הייתה מביישת את נדיה קומנצ'י בשנותיה הטובות, מצליחים הח"כים הערבים להתפתל בכישרון נדיר ובלבד שלא יגנו פיגועים נגד חיילים, ירי רקטות מרצועת עזה, פעולותיו של ארכי מחבל כזה או אחר ועוד. שוב ושוב שואל אותם קלמן אם יואילו לגנות, להתנער או לפחות להסתייג ממחוללי הטרור ושוב הם מבצעים סללומים באוויר ומעבירים את הדיון לאשמת הכיבוש ולהסתה של נתניהו או אי מי מאנשיו.

משום מה יש לי תחושה שכישלונותיו הללו של ליבסקינד הם הצלחותיו.

על ברכה ועל הגינות

כך התנהל דיווח חדשותי במהדורת החדשות הראשונה של ערוץ 12 על התחבורה הציבורית התל אביבית בשבת: לקראת תום הדיווח מוסיף הכתב, גל חן, עוד הערה. למה, שואל הבחור בתמימות, זה לא קרה עד עכשיו? הרי החוק לא מנע זאת וזה עולה רק 12.5 מיליון שקלים, כאשר רק על חניה עיריית תל אביב גובה 180 מיליון שקלים בשנה. עד כאן לשון השאלה. אם חשבתם שכאן תבוא תשובה מחוכמת, אז זהו, שטעיתם. גל חן יקירנו לא מוצא לנכון להשיב, אלא רק להשאיר את השאלה תלויה באוויר ולהעיר כסיכום: "ככה שעכשיו זה קורה, זה באמת מבורך", אמר ולא יסף. כאילו אין דעה אחרת, אין מתנגדים, אין שומרי מסורת, כאילו לא מדובר בסוגיה שעליה ניטש מאבק ציבורי ארוך שנים. באמת מבורך, כך הרי הוא קבע.

ואם חשבתם שמגיש המהדורה, אורן וייגנפלד, הציג עמדה הפוכה למען הדיון או מראית העין, הצחקתם. הוא קבע שמהלך הפעלת התחבורה הציבורית בשבת היא מהלך "הגיוני" כלשונו ונתן לעניינים להתגלגל הלאה.

ואני לתומי חשבתי שכאשר מדווחים דיווח חדשותי על נושא השנוי במחלוקת אנחנו לא אמורים לשמוע את חוות דעתו של הכתב המדווח על האירוע. חשבתי ומסתבר שטעיתי.

מודה, נכשלתי

גולש מגולשי ערוץ 7 שיגר אלינו שאלה תמימה והנה הציטוט: "ח"כ עופר כסיף שירת בצה"ל, אף כלוחם, אך בעמוד האישי שלו באתר הכנסת הוא לא רשם "שירות צבאי". מה הסיבה לכך? האם טעות בעמוד?".

אצתי רצתי לאתר הכנסת ואכן, בעוד בעמודו האישי של כל חבר כנסת, או לפחות כמעט כל חבר כנסת, מתנוסס גם הסעיף 'שירות צבאי' ובו מציין כל אחד את פועלו, דרגתו ויחידתו האהובה, הרי שאצל חבר הכנסת עופר כסיף, הח"כ היהודי של הרשימה המשותפת, הסעיף לא קיים. סעיפים אחרים כמו השכלה, מקצוע ושפות קיימים גם קיימים. רק סעיף השירות הצבאי נגוז ונעלם.

האם זו הסביבה הפוליטית שבה שרוי חבר הכנסת כסיף, היא שגורמת לו להסתיר את עברו הצבאי, האם אלו מצביעי הרשימה המשותפת שאולי יעדיפו שלא למצוא את הכתם הנורא ברזומה של נציגם בפרלמנט, ואולי כסיף עצמו קצת מתחרט על עברו במדים?

פניתי לדוברו של חבר הכנסת והעליתי בפניו את השאלה. במקום תשובה קיבלתי שאלה. נשאלתי אם אני עד כדי כך משועמם שאלו הסוגיות שמעסיקות אותי. השבתי לדובר שהתקשורת אינה אלא צינור להעברת רחשי ליבו של העם וכשאחד מהעם שואל אני מוצא לנכון להעלות את שאלתו. לא הועילו דברי. האיש נפרד ממני בברכת 'יום נעים' וכך נותרתי עם השאלות הפתוחות ועם הכישלון בעבודתי העיתונאית. מתנצל...

יום נקם וקישקש

אני אמנם מאוד מסופק אם בכירי הממשל בטהרן מטים אוזן כרויה וקשובה לתקשורת הישראלית. אני מאמין שהם עסוקים בעניינים אחרים כמו ערבוב צנטריפוגות או מה שלא עושים עם הדבר הזה, ובכל זאת אני תוהה מה מצאה לה התקשורת הישראלית, כמעט על כל ענפיה, לקבוע ביום שלמחרת התקיפה הישראלית בסוריה ש'איראן לא תוכל להבליג על דבר כזה'.

למה זה טוב בדיוק? זה גם לא נכון. היא יכולה להבליג אם לא אתם ושכמותכם תלהיטו את יצרי הנקם שלה, אבל מעבר לכך, למה שהדיווחים שלכם לא יהיו בנוסח 'ישראל לא הייתה יכולה להבליג על הירי לעברה מגורמים איראניים בשטח סוריה ומדובר בתקיפה שהייתה בגדר הכרח'. במה היה נגרע כבודכם אם זה היה הניסוח שבו הייתם בוחרים?

להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com

לעוד כמה הערות קודמות:

תובנות מטרידות כשברקע אזעקות

כך חושבים הרודפים

סותמים למוטי קידר ת'פה

מסקנות סרק סרק

אשליות, סוכות, הנערים וקדיש