האין היחס '1 מתוך 4' (אחד מכל ארבע 'מכשפות' בעצם 'מכשף') מבטא סטטיסטית את העובדה שרדיפת 'מכשפים' הייתה גם היא תופעה תרבותית והיסטורית ולא איזו חריגה זניחה?
איזה מן 'צדק מהפכני' רדיקלי הוא זה המוחק בני-אדם מתוך הזיכרון הקולקטיבי? ובכלל, האין כל אדם (תהא זו אישה, יהא זה גבר) 'עולם ומלואו' שראוי לכבוד בחייו ובמותו? על 'המכשפים השקופים' בהיסטוריה כמשל 'לגברים השקופים' של ההווה, ולמען פמיניזם-שוויוני.
אם מישהו נשאל על 'ציד מכשפות' היסטורי בימינו, סביר להניח שיעלו בדעתו הדימויים הבאים: 'חשכת ימי הביניים', 'מוקד בוער' אינקוויזיטורים מרושעים ו'רדיפת נשים'. דימויים אלה נשענים על הנחות והטיות מודרניות, חילוניות (מורשת 'הנאורות'), ופמיניסטיות-רדיקליות, כשהם מתוחזקים באמצעות סרטים, ספרות יפה וידע אקדמי. דימויים אלה, הגם שהם לא לגמרי שגויים, אינם מדויקים. ולאי דיוק יש מחיר – היסטורי, חברתי ומוסרי.
מוקד בוער אמנם היה (למרות שהיו גם דרכים אחרות בהן ניצודו מכשפות), אינקוויזיטורים מרושעים היו (למרות שהיו גם כאלה שעשו מלאכתם ביושר ומתוך אמונה כנה, אם כי יוקדת, 'בתיקון עולם'), וגם רדיפת נשים הייתה (למרות שנלוותה לה רדיפת גברים). באשר ל'חשכת ימי הביניים' – עד כמה 'חשוכים' הם היו (ובפרט, בהשוואה לזמננו אנו) איני יודע, ולמעשה, איני נדרש לסוגייה, ולו מן הסיבה ש'ציד המכשפות הגדול' (תקופה שנפרשה על פני כ-300 שנים) התרחש לאחריהם: בראשית העת החדשה (שיא 'הציד' היה במאות ה-16 וה-17).
מה בין עובדה היסטורית למיתוס מגדרי?
על שלל התפיסות השגויות שהשתרשו להן 'בחכמה העממית' של זמננו באשר לאותה תקופה אומללה נמנית גם תפיסה מגדרית שגויה בעלת שני יסודות (תיאורית ותיאורטית), לפיה 'נשים לבדן הן אלו שנרדפו, ושהן נרדפו משום היותן נשים'. מן היסוד התיאורי אנו למדים (במפורש או במשתמע) שהמכשפות שנרדפו היו נשים בלבד.
מן היסוד התיאורטי אנו למדים שהסיבה לרדיפות הייתה עובדת היותן נשים. שני היסודות האלה מופרכים מבחינה היסטורית, ולמעשה מדובר במיתוס תרבותי. גברים ונשים גם יחד האמינו בממשותם של 'מכשפות ומכשפים', גברים ונשים גם יחד חברו רבות 'בחדווה' למסע האשמות כנגד קרבנות אומללים (בני שני המינים). אמת, בבתי הדין שימשו גברים כשופטים, ואולם פעמים רבות הם שימשו תחת שליטות ('וזכורה לרע' בעניין זה אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה) שהיו אכזריות ברדיפת 'מכשפות' לא פחות ממקביליהן הגברים.
'פמיניזם-רדיקלי' והבניית המיתוס הגינוסידלי
טיבם של מיתוסים הוא שאין הם נדרשים לראיות, כי אם לאמונה דוגמטית. ואמונה דוגמטית היא צו אידיאולוגי. ואידיאולוגיות, כפי שמלמד 'ציד המכשפות הגדול', תובעות מחסידיהן 'לבעור (או להבעיר) בצדקתם'. כזוהי, למשל, האידאולוגיה המכונה פמיניזם-רדיקלי, אידיאולוגיה פופולרית לה יש תרומה מרכזית בהבניית המיתוס התרבותי-מגדרי של 'ציד המכשפות', בהפצתו, ובתחזוקת האש המלבה אותו.
תיאורטיקניות בזרם רדיקלי זה של הפמיניזם (וחשוב להדגיש שהפמיניזם-הרדיקלי הוא אידאולוגיה המחזיקה בהנחות שונות ואף סותרות את אלו של זרמים אחרים בפמיניזם) הן שקבעו באופן מופרך ש'ציד המכשפות' היה ציד שבו נרדפו נשים משום היותן נשים.
הרטוריקה הקבועה של 'מיזוגניה' (שנאת נשים) 'וגינופוביה' (פחד מנשים) בשירות 'הפטריארכיה' ('שלטון הגבר באשר הוא גבר') היא שמסבירה, לדידן של תיאורטיקניות כדוגמת אנדריאה דבורקין, מרי דיילי וברברה ארנרייך, את המורכבות ההיסטורית ואת שלל האירועים הטרגיים. הקביעות הלא מבוססות הללו משוכפלות כמעט באין הרהור או ערעור בחלק מכתבי העת האקדמיים והפובליציסטיים. אמנם מרבית ההיסטוריוניות וההיסטוריונים (ובכללם פמיניסטיים) יתייחסו בביטול לקביעה מקוממת ומשוללת כל יסוד, כדוגמת זו של דבורקין, לפיה 'ציד המכשפות ההיסטורי הוא בחינת 'שואת-נשים' (gynocide) שבה רצחו גברים בשיטתיות 9 מיליון נשים(!) באשמת כישוף' (בספרה Our Blood, 1976). ואולם, כוחם ותכליתם של מיתוסים חזקים משאלת התקבלותם על ידי היסטוריונים באקדמיה (מה גם שפרכות רבות אחרות משוכפלות ומצוטטות באין מפריע בחוגים אחרים בהם לפמיניזם-הרדיקלי יש אחיזה איתנה יותר). אגב, באשר לעובדות, מספרם של כלל המוצאים להורג ב'ציד המכשפות הגדול' מוערך כיום בכ-60,000.
'אחד מכל ארבע'
על צד האמת יש לומר, שבה בשעה שנשים רבות נרדפו על לא עוול בכפן באשמת כישוף, הרי שגם גברים רבים נרדפו על בסיס אותה ההאשמה בדיוק. מספר הנשים המומתות היה אמנם גבוה משמעותית, ואולם, בממוצע, כרבע 'מהמכשפות' שהומתו היו גברים.
למעשה, באזורים מסוימים (איסלנד, אסטוניה, נורמנדיה ובורגונדיה) עלה מספר הגברים 'המכשפים' שהומתו על מספר הנשים 'המכשפות' שהומתו! (יש לזכור, שהיחס המגדרי היה תלוי באזור הגיאוגרפי, בתקופה המדויקת, ובנסיבות מקומיות נוספות. ככלות הכל, מדובר על מרחב גיאוגרפי גדול ועל פרק זמן היסטורי ממושך). על כל פנים, גם אם נאמץ את הערכת החסר, הרי שעדיין אחת מכל ארבע 'מכשפות' שהועלו על המוקד הייתה...גבר. בוודאי שאין לזלזל במותן הטראגי של המומתות באשמת כישוף. חשוב לתעד את העוול שנעשה להן, הן מדעית והן אנושית.
ואולם, נשאלת השאלה מדוע עובדת המתתם של גברים רבים באשמת היותם 'מכשפים' מוכחשת על ידי סוכני 'הפמיניזם-הרדיקלי' ונמחקת כדי כך מהתרבות העכשווית, מהזיכרון ההיסטורי ומהתודעה. האין היחס '1 מתוך 4' מבטא סטטיסטית את העובדה שרדיפת 'מכשפים' הייתה גם היא תופעה תרבותית והיסטורית ולא איזו חריגה זניחה? איזה מן 'צדק מהפכני' רדיקלי הוא זה המוחק בני-אדם מתוך הזיכרון הקולקטיבי? ובכלל, האין כל אדם 'עולם ומלואו' שראוי לכבוד בחייו ובמותו?
המכשפים - הגברים השקופים של העבר
ההדרה של 'מכשפים' מהשיח ההיסטורי הינה תולדה של פוליטיקה פמיניסטית רדיקלית באקדמיה. בהיסטוריוגרפיה של הפמיניזם-הרדיקלי 'מכשפים' נמחקים מן העבר כפשוטו. ואולם, הפוליטיזציה של השדה האקדמי העוסק בתקופה זו הצליחה למחוק כמעט כליל את הרלוונטיות של הקרבנות הגברים גם במחקרים שבהם ישנה הכרה בעובדות ההיסטוריות (דהיינו, ביחס הקרבנות של '1 מכל 4 היה גבר'). הפיכתם של קרבנות גברים 'מכשפים' 'לשקופים' בכתיבה ההיסטורית מתבצעת במניפולציות רטוריות שונות: פעמים הם פשוט אינם מאוזכרים.
פעמים מצוין מספרם בה בשעה שהמחקר עצמו עטוף ברטוריקה רדיקלית שקובעת שהרדיפה התבצעה בתוך 'מבנה כוח פטריארכלי' ושהיא נבעה 'ממיזוגניה' (באופן כזה מתפוגגת, כביכול, הרלוונטיות של האזכור הלאקוני בדבר גברים מומתים, והקוראים נותרים עם הפרשנות ההיסטורית הרדיקלית). פעמים נקבע שהגברים הקרבנות נרדפו 'באופן משני' ושלא הם היו 'במוקד העניין' של ציידי-המכשפות והדמונולוגים דאז (קביעה אירונית, לפחות בעבור הגברים האומללים שדווקא מצאו עצמם על המוקד). ופעמים, מלהטטים היסטוריונים בהמצאת קטגוריות מושגיות משונות ונבדלות של כישוף, ובכך הם מצדיקים 'אנליטית' (לשיטתם) את הדרתם של הגברים שהומתו מהשיח ההיסטורי. כך, למשל, בעוד שנשים 'מכשפות' מוגדרות כ-witches, גברים 'מכשפים' מוגדרים פעמים כ-sorcerers ('מכשפים' גם כן, בעברית) או כ-heretics ('כופרים'), כשהדיון מעתה ואילך ב-witchcraft יכול להתנהל באין מפריע וללא התייחסות לגברים הקרבנות.
דמונולוגים שונאי נשים – האמנם?!
בשיח הפמיניסטי-רדיקלי נודע עניין מיוחד לטקסטים דמונולוגיים. דמונולוגיה (תורת השדים) היא ענף של ידע כנסייתי שעניינה חקר השדים, הן מבחינה תיאורטית-הגותית והן מבחינה פרגמטית (זיהויים, גירושם וכו'). הטקסטים הדמונולוגיים התייחסו פעמים גם לכישוף 'ולמכשפות', שהרי 'מכשפות' הן אחד הערוצים באמצעותם יכולים לפעול 'שלוחי השטן' בעולמנו.
התיאוריה הרדיקלית קובעת שהמחולל הגדול של 'ציד המכשפות' היו 'מיזוגניה' (שנאת נשים) ו'גינופוביה' (פחד מנשים), תוך שהיא מזהה במסמכים הדמונולוגיים כאכסניה של עמדות מיזוגניות (וכפועל יוצא כסיבות מרכזיות להללו ולרדיפה שנבעה מהן). הבעיה המרכזית עם קביעה זו היא שמרבית הדמונולוגים לא התעניינו בנשים כנשים, אלא 'במכשפות' ו'במכשפים'. הם אמנם החזיקו בעמדות מיזוגניות (במונחי ימינו), ואולם במובן זה תפיסותיהם המגדריות לא היו שונות מאלו שרווחו בחברה האירופאית גם במאות השנים בהן לא התחולל 'ציד מכשפות', ואפילו לא מתפיסותיהם של אלו שהתנגדו נחרצות לציד! לא 'הנשיות' של 'המכשפות' עניינה את הדמונולוגים, כי אם הכישוף גופו. באופן אירוני, נראה כי האובססיה לדון בגוף הנשי, במיניות נשית ובנשיות ככלל – יותר משהייתה נחלתם של הדמונולוגים, הייתה דווקא נחלת התיאוריות הפמיניסטיות-הרדיקליות (תולדה של השלכה).
גם גברים וגם נשים הינם 'מכשפות' – בקביעת האפיפיור
עד כמה שידיעתנו מגעת, ככל שדברים אמורים בכישוף, לא נעשתה הבחנה מהותית בין גברים לבין נשים. כלומר, היו 'מכשפים' ממש כשם שהיו 'מכשפות', ובעבור גברים ונשים בימי-הביניים (וראשית העת החדשה), ההבחנה המגדרית ביניהם לא הייתה חשובה כל עיקר! לשון פשוטה – מומחיותם בכישוף, ולא מגדרם, הייתה העיקר. למעלה מזה, גם במאה ה-15, משעה שנוצרה זיקה תיאולוגית בין 'כישוף' לבין 'עבודת-שטן', לא יוחס הכישוף לנשים בלבד ואפילו לא נתפס 'כמהות נשית'. אפילו הבּולה האפיפיורית של אינוצנטיוס ה-8 (הפטרון הרוחני של קרמר, מחבר 'פטיש המכשפות' הידוע לשמצה) – בולה שפורסמה בשנת 1484, ושנותנת תוקף כנסייתי חוקי להכרה בקיומן של 'מכשפות', מכירה במפורש בקיום של 'מכשפים' בני שני המינים! "complures utriusque sexus personae…" ("מספר אנשים משני המינים", דהיינו גברים ונשים, בלשוננו).
'פטיש המכשפות' – טקסט מיזוגני אך חריג
'פטיש המכשפות' (Malleus Maleficarum) שפורסם ב-1487, הוא ספר עב-כרס שעניינו כישוף, עבודת-שטן וטכניקות לאיתור, לעינוי ולהשמדת מכשפות. זהו המדריך הדמונולוגי המפורסם ביותר בימינו, ככל שדברים אמורים 'בציד מכשפות'. התרבות הפופולרית העכשווית, כמו גם טקסטים אקדמיים נוהגים לצטטו או להיזון ממנו בדרכים שונות – רבים רואים בו את המסמך שמבטא בצורה המזוקקת ביותר את 'המיזוגניה' המפושטת של התקופה, כמו גם את הביטוי למבנה הכוח 'הפטריארכלי', הדתי והאכזרי, שעליו השנאה וציד ממשי של נשים רבות שהואשמו בכישוף, היו מושתתים.
'המלאוס' הוא אכן טקסט מיזוגני מזעזע, ואולם הוא היה החריג לכלל בזמנו – ולא הכלל. מדריכים אחרים (שנהנו, אגב, ממעמד גבוה יותר) התייחסו באופן 'שוויוני' לחלוטין לגברים ולנשים - הם תיעבו 'מכשפות' ממין זכר ו-'מכשפות' ממין נקבה באותה המידה בדיוק. על אלה, למשל, נמנו 'הפורמיקאריוס' ('קן הנמלים', Formicarius) של התיאולוג החשוב יוהנס נידר, 'שוט המכשפים' ((Flagellum Maleficorum של התיאולוג פטרוס ממוריס ו'שוט המכשפים הכופרים' (Flagellum haereticorum fascinariorum) של האינקוויזיטור הדומיניקני ניקולאס ז'אקייאר. המדריכים הדמונולוגים המשפיעים האלה לא התמקדו בנשים ותפיסתם הייתה נייטראלית מבחינה מגדרית.
'פטיש המכשפות' בשירות הפמיניזם-הרדיקלי
ייתכן ודווקא משום 'שהמלאוס' ספוג בביטויי שנאה גרפיים לנשים ומשום תיאוריו המיניים החריגים, נוח וקל לחסידים של הפמיניזם-הרדיקלי לעשות בו שימוש (בין אם שימוש אידיאולוגי ופוליטי מכוון ובין אם מתוך עמדה נאיבית הרואה בו, הגם שבטעות, מייצג נאמן של התקופה ושל מדריכים דמונולוגיים בפרט). באופן אירוני מי שעמד על חריגותו של 'המלאוס' היו דווקא בני זמנו. הגורסים 'שמיזוגניה' היא שעמדה בבסיס 'ציד המכשפות' מתעלמים מכך שתיאולוגים מרכזיים גינו זמן אמת את 'המלאוס' וטענו שהוא לא חוקי, לא אתי ושאינו מתיישב עם עיקרי הדוקטרינה הקתולית.
האפיפיור עצמו התנער ממנו. ראשי האוניברסיטה של קלן (שהייתה אז מרכז חשוב של הגות תיאולוגית) גינו אותו, ואפילו האינקוויזיציה הספרדית אסרה על השימוש בו (אגב, ראש האינקוויזיציה היה טורקוומדה המפורסם, שקיבל את מינויו ממש באותה שנה עת התפרסם 'המלאוס', 1487). באשר לאנשי דת פרוטסטנטים, הללו (ככל שהכירו את 'המלאוס' הקתולי), היו רואים בו כפירה חמורה כמו זו של 'המכשפות'. ובאשר לקרמר - מרבית הבישופים הגרמניים הקתוליים דחו לא רק את 'המלאוס', אלא גם אותו באופן אישי, וזאת משום התנגדותם לתיאוריה שלו ולשיטות החקירה ממוקדות המיניות שלו. היה אף מקרה שבו קטע בישוף משפט (בו שימש קרמר כאינקוויזיטור) באמצעיתו בטענה "מי שאחוז כאן דיבוק הינו האינקוויזיטור, ולא הנאשמת!"
הכתיבה הפמיניסטית-רדיקלית מתעלמת מעובדות אלו שלעיל הן באשר לגופם של טקסטים דמונולוגיים אחרים והן באשר להחרגתו של 'המלאוס' ולגינויו, תוך שהיא מאדירה אותו דווקא בחינת היה 'חזות התקופה'. ייתכן 'ומיזוגניה עשויה להיות נוחה', ככל שהיא מתחזקת את התיאוריה.
השפה העברית בשירות 'הפטריארכיה' או בשירות המיתוס המגדרי?
בשיח התרבותי, התקשורתי והאקדמי בימינו רבה ההתייחסות לאפיוניה המגדריים של השפה העברית. על פי רוב העברית מזוהה 'כשפה מגדרית' ואפילו 'סקסיסטית', במובן זה שלא ניתן להשתמש בה בצורה ניטראלית מבחינה מגדרית (המסמנים הדקדוקיים הוא/היא, למשל, כופים על הדובר להבחין במגדרו של הנמען). השיח הפמיניסטי-רדיקלי אף מניח שהמבנה הדקדוקי של השפה העברית הוא מנגנון כוחני נוסף המשרת את 'הפטריארכיה' בחלקו את העולם 'לזכרים' 'ולנקבות' ובה בעת בהכפפתו את האחרונות לראשונים, כשגם עובדה אחרונה זו משתקפת בשפה העברית הנוהגת לסמן מצבים רבים באמצעות המין הדקדוקי הזכרי (צורת רבים כללית או צורת גוף שני סתמי למשל), ולבצע כדי כך 'מחיקה לשונית, תודעתית ופוליטית' של נשים ונשיוּת. זאת ועוד, משעה שדווקא ישנה התייחסות מפורשת למגדר הנשי (באמצעות פניה לקהל בגוף שני רבות 'מה אתן חושבות?'), למשל, ברי לכל כי היא אינה כוללת ואינה אמורה לכלול גם גברים (הנחה פמיניסטית-רדיקלית שהפכה כבר, כאמור, למובן מאליו בעבור רבים).
'ציד מכשפות' – פעמים העברית אינה עושה גם עם גברים חסד
על רקע הנחה זו, מעניין לבחון את השם שהשתגר בעברית לסמן את האפיזודה ההיסטורית בה נרדפו נשים וגברים (על ידי נשים וגברים) באשמת כישוף: 'ציד מכשפות'. ושימו לב – במקרה זה הבחירה במסמן הנקבי/נשי 'מכשפה' (להבדיל מהמסמן הזכרי/גברי 'מכשף') מסייעת לקיבוע בתודעה התרבותית ובזיכרון הקולקטיבי את המיתוס המגדרי, לפיו 'מכשפות' (ורק 'מכשפות') הן אלו שניצודו. והרי, לשיטתן של התיאוריות הרדיקליות עצמן, המסמן הלקסיקליים או הדקדוקיים הנקביים בשפה אינם כוללים, ואף אינם יכולים לכלול זכרים או גברים!
והרי לנו דוגמא, כיצד לא זו בלבד שהשפה אינה בהכרח 'פטריארכלית', אלא שיש בה גם גילויים משמעותיים של מחיקה דקדוקית, לקסיקלית, היסטורית ופוליטית של רבבות גברים. זאת ועוד, ההתעקשות לשכפל את הקטגוריה הנקבית של 'מכשפה' בכותרת האפיזודה ('ציד מכשפות' להבדיל 'מציד מכשפים' או 'מציד מכשפות/ים', למשל) מסייעת בהנצחה ובשכפול מעמד הקורבן של הקטגוריה הנשית בהיסטוריה (תפקיד מגדרי השמור 'בפמיניזם הרדיקלי' לכלל הנשים ולהן לבדן).
לטינית ודמונולוגיה – שפה ומדע 'שוויוניים מבחינה מגדרית'
מחיקת הגברים באמצעות הבחירה בקטגוריה הלקסיקלית הנשית 'מכשפה' היא בוטה עוד יותר משעה שבוחנים את רפרטואר המילים בהן מתוארות מכשפות בשפות המקור (כלומר, בשפות בהן צדו וניצודו אותן 'מכשפות'). כך, למשל, הבולות האפיפיוריות והטקסטים הדמונולוגיים נכתבו בלטינית. בכולם הקפידו המלומדים ואנשי הדת לעשות שימוש הן בקטגוריות הגבריות maleficus (מכשף) ו-malefici (מכשפים) והן בקטגוריות הנשיות malefica (מכשפה) ו- maleficae (מכשפות).
במונחי ימינו, כמעט ניתן לומר שדמונולוגיה הייתה מדע 'שוויוני מבחינה מגדרית'. היחיד שחרג מכלל זה היה קרמר, ולא בכדי מרבים לצטט את כותרת 'פטיש המכשפות' (הגם שלא לקראו) גם בלטינית. ומדוע? משום שקרמר בחר בכותרת שמדגישה את 'המימד הנשי של הרוע' – malleus maleficarum (maleficarum 'של המכשפות', כלומר זו צורת הרבים הנקבית ביחסת השייכות). מחקרים רדיקליים רבים מצאו בבחירה דקדוקית זו של קרמר 'הוכחה' לכך 'שמכשפות היו נשים'. אילו היו בודקים, ולוּ את הכותרות לבדן, של טקסטים אחרים בני התקופה (כדוגמת אלו של ממוריס או ז'אקייאר), הם היו מגלים שעל פי רוב נעשה בכותרות שימוש בצורת הזכר (maleficorum 'של המכשפים', שזוהי צורת הרבים הזכרית ביחסת השייכות).
כלל הטקסטים התייחסו בתוכנם הן לגברים והן לנשים (אפילו הטקסט המיזוגני של קרמר). אגב, באנגלית התיכונה של המאה ה-15 (וראשית המאה ה-16) שימשה המילה wicche להוראת מכשף/פה (כלומר, היא הייתה נייטראלית מבחינה מגדרית). המילה שהתגלגלה ממנה והמקובלת באנגלית המודרנית witch כבר מסומנת סמנטית כנקבית (עובדה המאפשרת גם לדוברי אנגלית לקרוא קריאה פמיניסטית-רדיקלית של ההיסטוריה שלהם ולבצע מחיקה של 'מכשפים' גברים כדי כך).
(גם) בעבור הגברים השקופים של ההווה
חוקרות (וחוקרים) פמיניסטיים-רדיקליים ממהרות להצביע על עוולות שנעשו רק לנשים בהיסטוריה, כשהן מדגישות כדי כך את חוסר הרגישות של גברים (בפרט באקדמיה) באשר לנשים, למצוקותיהן ולסוגיות מגדריות כלל. פעמים יש צדק בדבריהן. ואולם, בה בעת תיאורטיקניות וחוקרות אלה לא מחשיבות את הרדיפה וההמתה של גברים שהואשמו בכישוף 'כחשובה' או 'כמעניינת' כמקבילותיה בקרב נשים שהואשמו והומתו באותם האופנים בדיוק.
חלקן עיוורות לחלוטין למצוקתם ההיסטורית של הגברים והבנים. חלקן ערות לכך שגם גברים נרדפו והומתו, ואולם הן חוששות ששימת דגש גם על הקורבנות הגברית עלולה 'להסיט את תשומת הלב' ממצוקותיהן של נשים בעבר ובהווה. וישנן גם היסטוריוניות והיסטוריונים (פמיניסטיים ושאינם פמיניסטיים) שפשוט חוששים לכתוב עובדות ואמיתות מחשש לפגיעה בקידומם ובתדמיתם באקדמיה בת זמננו.
"יש לזכור את המכשפים"
"יש לזכור את המכשפות" כתבה אנדריאה דבורקין. בזאת היא צדקה. רדיפתן הייתה פשע ועוול מוסרי ענק. חבל שהיא וכמותה רבות ורבים אינם יכולים כדי כך לכתוב ולהאמין "שיש לזכור גם את המכשפים". ראוי שנחיל את הרגישות שלנו על כלל הקורבנות של אותה תקופה, ויהא זה תרגיל טוב בעבורנו בטיפוח מבט אמפטי, ביישום 'שוויון מגדרי' אמיתי, בצמצום הפלגנות המגדרית (באמצעות בדק-בית פנים פמיניסטי) ובקידום חברה ואקדמיה פחות מקוטבות.
ייתכן וכשנצליח לפתח אמפטיה 'לגברים המכשפים' של העבר (כשם שיש לנו, ובצדק, 'לנשים המכשפות'), יקל עלינו להיות אמפטיים גם 'לגברים המוכים' של ההווה (כשם שאנו רגישים, ובצדק, 'לנשים מוכות'). השיח הפמיניסטי-רדיקלי בימינו הופך גברים ובנים רבים להיות שקופים בעבורנו, וכאז כן עתה, כשם שחשוב להנכיח ולדון בבעיות ובמצוקות של נשים, גם לגברים מגיע שישימו אותם במוקד (ולא עליו).