האם מותר לסמוך על דעת מיעוט ולעלות להר הבית?

המאמר מוקדש לשחרורו המהיר של גיסי - צבי יהודה בן אביבה, מעצורי התאונה בכוכב השחר, ובתפילה לחשיפת האמת ולמיגור שנאת חינם.

הרב אבי קלמן - ארגון מורא מקדש , ט"ו בטבת תשפ"א

האם מותר לסמוך על דעת מיעוט ולעלות להר הבית?-ערוץ 7
הר הבית
Photo by Yossi Zamir/Flash90     

א. הוויכוח בנושא העלייה להר הבית עבר לאחרונה תפנית חדה: המאמרים המתפרסמים לאחרונה מטעם תומכי העלייה להר הבית מודים בגלוי שרוב ככל גדולי התורה בדורות האחרונים, מכל המגזרים, אסרו לחלוטין את העלייה להר הבית; אך הם טוענים שבכל זאת ניתן להמשיך ולעלות להר הבית.

ככל הנראה הסיבה לתפנית היא הצלחת ארגון 'מורא מקדש' להוכיח שגדולי ישראל, כדוגמת הרצי"ה קוק, הגר"א שפירא, הגר"מ אליהו זצ"ל ואחרים, אסרו לחלוטין את העלייה להר הבית (ושלא כפי שטענו בעבר חלק מארגוני העלייה להר הבית).

ב. דוגמה לשינוי זה ניתן למצוא במאמרו של הרב רונן נווה שליט"א המקבל כעובדה מוסכמת (!) ש"רוב גדול של גדולי ישראל בדור האחרון, מכל החוגים, פרסמו באופן פומבי שלא לעלות להר הבית". הוא אף מציין שעמדה הלכתית זו נומקה בתשובות הלכתיות מפורטות (יביע אומר, ציץ אליעזר, מנחת יצחק, משנת יעבץ ועוד), ושזו "גם העמדה הרשמית של הרבנות הראשית".

אף על פי כן, הוא מציע לקוראים ולכל מי ש"לבבו בוער" לנטות מהכרעה הלכתית זו: "רשאים אנו ללכת לפי הפוסקים המתירים, גם אם הם מיעוט מחכמי ישראל", וזאת משום "שאין בדורנו חיוב הלכתי לשמוע לסמכות הלכתית אחת, כל עוד לא מקימים לצערנו את בית דין הגדול המייצג את כלל ישראל".

בנקודה זו יש להעיר על דבריו, שכן הוא עצמו הזכיר שבהלכה יש כללי הכרעה במחלוקות הלכתיות (עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' רנג; רמ"א חו"מ כה, ב, ונו"כ; ש"ך, יו"ד, פלפול בהנהגת הוראת איסור והיתר; פרמ"ג בכ"מ; ועוד). וכך פסק הרמ"א (שם): "ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת", אלא ב"דבר איסור דאורייתא - ילך לחומרא... ודווקא אם שני החולקים הם שווים, אבל אין סומכים על דברי קטן נגד גדול ממנו בחכמה ובמניין... וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר דברי הרבים בכל מקום".

הלכה זו נכתבה בדיוק למצב זה, כאשר אין סנהדרין ואין רוב של בית דין, והיא מתייחסת אף למחלוקת בין פוסקים מארצות מרוחקות ומדורות שונים, שמעולם לא נפגשו. במקרה זה, בו האוסרים הם "רוב מניין ורוב בניין" של חכמי ישראל (כהגדרת הרב יעקב אריאל שליט"א, דבר שאין עליו חולק!), ולדעת חלקם יש בדבר חשש איסור דאורייתא, לפי כללי ההכרעה (הנ"ל) - יש לנהוג כדעת האוסרים לעלות להר הבית (מלבד מי שהגיע בעצמו להוראה בנושא כה חמור ותלמידיו), "ויחיד ורבים הלכה כרבים".

ג. הסיבה העיקרית לנימוקו להצעה לנהוג כדעת יחיד (לקולא!) הוא: "המשקל הגדול והמרכזי של בניין ועבודת בית המקדש". אך בפועל העלייה להר הבית איננה מקדמת את בניין המקדש בשום צורה ואופן. אפילו הטענה שהעלייה להר הבית גורמת ל"כיבוש" המקום - לא מוכיחה את עצמה. בשלושים השנים האחרונות הוקמו בהר הבית יותר מסגדים ממה שהוקמו בו באלף (!) השנים שקודם לכן.

כמו כן, לדברי המשטרה, בעידודה, בשנים האחרונות (עד הקורונה) הגיעו להר הבית יותר יהודים ויותר ערבים. (העולים זוקפים לזכותם את השינוי בעמדת המשטרה אליהם ולנשות ה'מורביאסטאן', להבדיל, אך אלו שינויים מינוריים שאינם משפיעים כלל על השלטון במקום הקודש, והם גם נובעים מגורמים נוספים, כגון מינוי איש ימין כשׂר לביטחון פנים.)

בצד זאת יש לדעת ולזכור שהעלייה להר הבית הוזילה מאד את היחס הנפשי והכבוד למקום הקודש, והדבר מתבטא הן בתקשורת ובפרסום והן בהתנהגות בהר הבית עצמו (למשל, הר הבית לא גרע מבית כנסת, ונדרשת בו הפרדה בין גברים לנשים; טיולים בהר הבית אסורים מדין 'מורא מקדש'; הר הבית איננו סטודיו, ומקום המקדש איננו נועד לשמש כ'רקע' נאה לתצלום, בוודאי לא כ"אחוריהם אל היכל ד'").

המערב שיקולי כדאות "מבחינה אמונית", ראוי שישקול גם שיקולים מסוג זה. הם לא פחות משמעותיים ומכריעים.

ד. מעבר לכך, יש לדעת שבנושאים ציבוריים לא יתכן שכל אדם יעשה כדעת רבותיו. כשם שלא יתכן שכל אדם יחליט את חוקי התעבורה לפי הבנתו (או לפי דעת המומחים שהוא סומך עליהם), ולא יתכן שאדם ימנע מתשלום מיסים בשל העובדה שיש מומחים הסבורים שיש להטיל את נטל המיסים על חלקים אחרים באוכלוסייה (וכך בכל נושא ציבורי-לאומי), כך לא יתכן שהחלטה הנוגעת לציפור-הנפש של האומה, לצביון הר הבית, לב לבם של כל ישראל, ולמצוות 'כיבוש' "המקום" אשר עיני כל ישראל אליו, תעשה ע"י יחידים מבלי לקבל את הסכמת המוסדות התורניים הרשמיים, דהיינו הרבנות הראשית וגדולי הדור.

בשעה שמועצת הרבנות הראשית לדורותיה (מימות הראי"ה קוק זצוק"ל ועד ימינו) אסרה לחלוטין את העלייה להר הבית, יש בהפרת הוראותיה זלזול מופגן ובוטה. המעוניינים לקדם את בניין המקדש, נדרשים בראש ובראשונה לעורר את עצמנו ואת הציבור כולו להקשיב להוראות הסמכות התורנית של העם כולו, ובימינו - זו הרבנות הראשית ואין בִלתה. אם לא נדע לקבל את הסמכות התורנית של האומה - לא נוכל להקים סנהדרין (אמיתית) ומקדש, דבר הדורש הכרעה מוסכמת בשאלות הלכתיות רבות מאד.

בנוסף, המעמד הציבורי של הרבנות הראשית הוא חיוני לזהות היהודית של המדינה (ולכן השמאל מוביל מאבק פוליטי, תקשורתי ומשפטי, כנגד הרבנות). אם החוק לא יכיר רק במערכת כשרות (מינימאלית) אחת, כל רבאיי רפורמי יוכל להקים כשרות משלו לכנות אותה 'קהל עדת ישורון', 'בד"ץ נאמני ההלכה' או בכל שם מטעה אחר.

כך גם בנושאי נישואין, גירות, גירושין ומעמד אישי, אם כל אדם יוכל לעשות כראות עיניו - ייגזר ח"ו בית ישראל לעמים הרבה. הסמכות החוקית של הרבנות תלויה באמון וביחס שהציבור נותן לה. אם המגזר הדתי-לאומי לא יכבד את הרבנות הראשית הוראותיה, זה עלול להביא לנזקים עצומים שקשה לאמוד אותם.

(במאמרו של הרב נווה יש להעיר בנקודות נוספות, אך זהו עניין למאמר נפרד בפני עצמו.)

לסיכום, לדעתנו, העיון בסוגיה בכנוּת מביא למסקנה שאסור לעלות להר הבית, כמנהג ירושלים מאות בשנים. מלבד זאת, במחלוקת זו, יש רוב ברור של חכמי הדור מכל החוגים שאסרו לעלות להר הבית, וחובת כל אדם שאין לו רב - ללכת אחרי הוראת רוב ככל חכמי הדור ולהימנע מעלייה להר הבית.

מעבר לכך, יש בעלייה להר הבית גם נזקים ציבוריים רבים, הן בהתרגלות שלא להקשיב לרוב ככל פוסקי ההלכה, הן בביזור פסיקת ההלכה (דבר המעכב את בניין המקדש!), הן בהחלשת המעמד הציבורי של הרבנות הראשית והתודעה הציבורית של חשיבות הציות לו (דבר שעלול ח"ו לגרום נזק כבד לכל הזהות היהודית של המדינה והחברה הישראלית) והן בהתייחסות מזולזלת להר הבית (כפי שקורה לצערנו מחמת עלייה המונית להר הבית).