במסגרת הסיסמה "ימין על מלא" לימור סממיאן דרש מבקשת מקוראיה לדמיין "מצב שבו לשמאל אפשרות להקים קואליציית שמאל מלאה, ללא שום צורך להתפשר... ואז, דווקא אז, המפלגה השמאלית ביותר בגוש... הייתה מרמזת שהיא שוקלת לחבור לאלטרנטיבה. זה המקום שבו נמצאת ימינה היום".
באמת לימור? אז בואו לא נדמיין כלום, אלא ניזכר מה קרה בפועל, במציאות, לא בדמיון.
ב-2009 הליכוד, המפלגה הגדולה בגוש, מקבלת אצל הנשיא המלצות מ-65 הח"כים של הגוש, יכולה להקים "ממשלת ימין על מלא", ולמרות זאת מקימה ממשלה עם מפלגת העבודה. מפלגת ימין אחת נותרה בחוץ.
ב-2013 מפלגת הליכוד שוב מקבלת המלצות מ-61 המפלגות בגוש הימין, אבל נתניהו ממהר לחתום עם ציפי לבני והתנועה ונותן לה את משרד המשפטים. תיקון האיזון בין הרשויות לא עניין אותו בכלל והמתין לאיילת שקד.
בנט, יש לזכור, נשאר לסוף ונתניהו אולץ להכניס אותו לממשלה בלית ברירה.
בפועל, מה שמאפיין את נתניהו יותר מכל הם המאמצים החוזרים ונשנים לצרף מפלגות שמאל לממשלה גם כשיש לו ממשלות "ימין על מלא". זה תמיד היה כך והתחזק מאז הופעתו של בנט.
למעשה, מאז הופעת בנט בפוליטיקה, כלל הברזל הראשון של המו"מ שמנהל הליכוד: העדיפו להשאיר את בנט ושקד בחוץ, תפנו אליהם רק כשאין ברירה.
לאחרונה זה קרה עם משרד הבריאות בשיא משבר הקורונה. בנט ביקש את המשרד שאף אחד לא רצה אותו. משרד שכולם רק רצו לברוח ממנו. אבל נתניהו לא יכול היה לתת לו את משרד הבריאות כי מי יודע מה יקרה. בנט, שלמד לעומק את נושא הקורונה והציג תוכניות ופתרונות, עוד עלול היה להצליח, וזה, מבחינת נתניהו, אסון גדול יותר ממשבר הקורונה.
מי שזוכר את כל הדברים האלה, ומי שזוכר מי למד את נושא הקורונה, ומי הציג ומציג גם כיום תוכניות לטיפול במשבר הבריאותי והכלכלי של הקורונה, מצביע ימינה.