חנה שפיצר היא אחת הגיבורות האלמוניות האלה של התקופה. גננת, תושבת גוש עציון, לומדת לתואר שני, אימא לשלושה ילדים קטנים.
כבר חודשים היא מתהלכת בתחושה קשה, חושבת שהיא היחידה שלא מצליחה להתמודד, שמרגישה שחייה הפכו לתוהו ובוהו. השבוע החליטה לשבור את מעגל השתיקה.
היא כתבה סקר ושלחה אותו לאימהות השכונה שלה. יותר מ-100 נשים ענו, והתוצאות היו מדהימות ועצובות. 30% הנשים מדווחות על מצב רוח ירוד, 70% מספרות על רגעי משבר יותר מפעם בשבוע, 50% נמצאות למעשה בבידוד משפחתי במשך כל התקופה. כולם בבית, אין יוצא ואין בא, ללא כל סיוע של מנקה, עוזרת או מבשלת. הן סיפרו על תחושה של אובדן שליטה, של מירוץ תמידי, על מחסור גדול בזמן פרטי וזוגי, ועל תחושה שמקומות העבודה והלימוד לא מתחשבים בהורים צעירים.
ומה הדבר שהכי חסר להן? חברה. חיבוק של חברה, מפגש חברתי, אפילו סתם לשבת לקפה ולפטפט, כמו פעם. מפגש חברתי לא עוזר בתחזוקת הבית וגם לא בטיפול בילדים, אבל מתברר שהוא הצורך הדחוף ביותר.
שפיצר כינסה מפגש בזום, הציגה את תוצאות הסקר, ופשוט נתנה לנשים לדבר ולשתף. בסיום הערב אמרו רבות שהן חשות הקלה גדולה, רק מכך שסוף סוף הן שומעות בקול את התחושות שלהן, גם מפי אחרות. "כששואלים אותי מה נשמע אני עונה 'בסדר', אבל רוצה לצעוק ולבכות", אמרה אחת. "וגם העמדת הפנים גוזלת כוחות".
אולי צריך לשכפל את היוזמה. אם לא לשבת לקפה עם חברות, לשבת לזום עם חברות. לסגור את הדלת, להכין לעצמך קפה, לשמוע ולהשמיע. חנה עצמה אומרת שהבינה לראשונה את משמעות הביטוי "צרת רבים – חצי נחמה".