לא משנה כמה זמן עבר מאז הגירוש, אם המשפחה שלך השתקמה והאם אתה אוהב את הבית החדש, מי שנתלש וגורש מביתו לעולם לא יישכח את אותו היום. לעולם לא יישכח שצה"ל היה זה שעשה את זה.
בתחושה שלי, הימים האחרונים יהיו עבור המשטרה מה שהגירוש היה לצה"ל. כי צה"ל אולי היה זה שגירש את משפחת כהן מגוש קטיף, אבל 15 שנה אחרי הייתה זו המשטרה שאפשרה לפורעים ערביים להיכנס לבית שלהם בלוד ולבזוז אותו.
כבר שנים שאנשים מתריעים על אוזלת היד של המשטרה, אבל עד עכשיו זה היה בודדים, מקרי קיצון. חקלאי בדרום, מושב בצפון, עוברי אורח ושכנים שנקלעו לקרב חמולות, לא עיר שלמה. ערים שלמות.
יש לי חברים וחברות שמרגישים, ובצדק, שהמשטרה נטשה אותם. שהכתובת הייתה על הקיר, ואף אחד לא עשה שום דבר. שהגוף שתמיד האמנת שיהיה שם כדי להגן עליך, פשוט לא היה שם ברגע האמת. כשהתקשרת, והתקשרת, ובקשת, והתחננת, וכלום.
שהמשטרה יודעת להגיע רק אחרי זה, לעצור את שכן שלך שניסה להגן על המשפחה שלו, להאריך את המעצר שלו, לעכב לחקירה את אלו שדווקא באו לעזור לך, שניסו להציל אותך, למרות שזה לא התפקיד שלהם. כי מי שהתפקיד הזה היה שלו אכזב.
מהפוליטיקאים והתקשורת כבר הפסקנו להתאכזב, לא משנה אם זה ביבי או בנט, ערוץ 12 או ידיעות אחרונות, אני לא חושב שמישהו עדיין מצפה מהם למשהו. עיתונאי נשאר עיתונאי, פוליטיקאי נשאר פוליטיקאי. גם אוחנה. אבל מהמשטרה עדיין ציפינו. בלי קשר לכן אוחנה לא אוחנה, האמנו שכחולי המדים נמצאים בצד של הטובים, שאכפת להם.
את הדברים האלו כתבתי כבר בחמישי האחרון, אבל ברגע האחרון אמרתי לעצמי שזו חוכמה גדולה להוציא תובנות כשאתה מסתתר מאחורי המקלדת שלך בירושלים. לחצתי על קונטרול s, סגרתי את המחשב, ובהחלטה של רגע נסעתי ללוד, להעביר שם לילה. לראות מקרוב את המצב.
שמעתי את היריות והבומים, ראיתי את השריפות, את השוטרים שמתעסקים בעיקר בלסלק יהודים מהאזור ופחות בלטפל במפירי הסדר, אבל עזבו את זה עכשיו. כבר כתבו על מה שהערבים עושים שם, כתבו על התנהגות המשטרה, אני רוצה לספר לכם דווקא על התושבים היהודים שראיתי.
על העייפות בעיניים של האבא שלא ישן נורמלי כבר שבוע, אבל יצא להעביר תדריך למתנדבים ולהראות מאיפה בלילות האחרונים ניסו לפרוץ לבתים שלהם. על השכן במרפסת שצעק לי להתכופף כשהוא ראה אותי בחניה שלו, כי בלילה הקודם ירו לשם. על הילדים ששיחקו כדורסל ובשנייה שהחשיך ברחו הביתה כי מסוכן שם. על הפחד והחשש של התושבים כשאמרנו להם ב2 בלילה שאנחנו הולכים כי נראה שנרגע, והם ביקשו שרק נשאר עוד קצת כי אולי... ושלשום... ואי אפשר לדעת...
וזה כאב לי. המבט הזה בעיניים של התושבים, העייף, המפוחד, כאב לי הרבה יותר מעוד תמונה של פיגוע או כותרת בעיתון על הרוג מרקטה. לפיגועים אנחנו קצת מתייחסים כגזירת גורל, משהו שיכל להימנע אם רק היה משטרה או צבא במקום הנכון, אבל מה נעשה שמדרכו של עולם לא הכול אפשר לצפות, לא הכול אפשר למנוע.
את הפרעות בלוד היה אפשר למנוע. אני יודע את זה, התושבים יודעים את זה והמשטרה יודעת את זה. אין גזירת גורל שאמא תבריח את הילדים שלה מהעיר מחשש לחייהם, אין גזירת גורל שאבא תשוש יבלה עוד לילה בפטרולים מסביב לבית שלו, שיתחנן למתנדבים להישאר עוד שעה כי אולי... ושלשום... ואי אפשר לדעת...
מי שיכל למנוע את כל זה זו המשטרה, אבל עובדה שזה לא קרה. ואם לא יהיה שינוי דרסטי, גם כבר לא יקרה. כי בלילות האחרונים כבר היו כוחות משטרה גדולים בלוד, אבל עובדה שהתושבים עדיין לא היו מסוגלים לישון, שהתושבים עדיין פחדו. כי לא רק מכוניות נשרפו שם, בלוד, גם תחושת הביטחון עלתה איתם בלהבות.
עד לא מזמן הייתה מספיקה הידיעה שיש ניידת בשכונה כדי לגרום לתושבים לישון בשקט, בחמישי היו שם שלוש פלוגות מג"ב ועדיין אף אחד לא ישן. אז כן, ברור שיש את הדרג המדיני וועדת אור והוראות הפתיחה באש והכל, אבל עדיין, עצם האמונה בגוף הזה שנקרא משטרה נסדקה בצורה שרק ימים יגידו אם ואיך יהיה אפשר לתקן.