יוסף רוסו
יוסף רוסו צילום: אבישג שאר ישוב

עוד מעט שבועות, ואני לא יודע מה לעשות עם העובדה שאני הולך לבלות את החג עם משפחתי ובלוד מנסים להביא תגבורים לעיר כדי לבלום את ההפרעות שצפויות שם גם הלילה.

עזבו רגע סולידריות – שרק בשבילה צריך ללכת לעזור לאחינו לשמור על הבתים שלהם מפני שרפה והשחתה – לצערי אנחנו לא מבינים שמה שמתחולל כאן הוא ספתח. הקדימון לגל הבא שלמדנו שאנחנו נוטים להביא על עצמנו על ידי התעלמות והדחקה.

ובכן, בחמישי האחרון עשיתי את דרכי עם מאות צדיקים מרחבי הארץ כדי לתת כתף במציאות הבלתי נתפסת בלוד. מנגנון ההדחקה בתקשורת, שרוצה בכל מחיר לספר שהכול פרובוקציה של שני הצדדים, מצלם את היהודים המדהימים האלה צועדים אוחזים אלות כאילו משעמם להם בחיים והם באים לאקשן.

כולם כאן בוגרי צבא, רבים בעלי משפחות. לא ישנים כל הלילה. בכל דיווח יוצאים החוצה לאש חיה. שומעים את חרפתם בתקשורת ולמרות הכול מוכווני מטרה לעזור להדוף את הרוע. אילו ליוותה מצלמה את החמ"ל האזרחי שנפתח במכינה הקדם-צבאית בלוד, לא היו אזרחי ישראל מאמינים שזו המציאות במדינה שלנו. עיר בוערת בודדה במערכה.

עם כל ההערכה לשוטרים, תקשיבו להקלטת הוואטסאפ שהבן של חבר שלי שלח לו באמצע הלילה כשהוא וחבריו מנסים וגם מצליחים להדוף פורעים מלהיכנס לשכונה שצוותו אליה. השוטרים מתים מפחד. לא מהערבים אלא מוועדת אור וממה שמערכת המשפט תעשה להם אם ימלאו את תפקידם.

אילו האנשים שאני זוכה להיות איתם כאן הלילה לא היו כאן, כל הדירות הנטושות שהצלחנו לאייש היו עולות באש, ואיתן בתי הכנסת דוסא ושער הרחמים.

הנה יומן האירועים הקטן שניהלנו בגזרה הקטנה שלנו. תטריחו את עצמכם ותעברו על השורות שלו כדי שתקלטו את הקצב. אני לא זוכר כזאת אינטנסיביות בכל ימי המילואים והשירות הצבאי הדל שעשיתי:

21:19 ניסיון הצתה של בית כנסת החלוץ 19

21:22 יידוי אבנים בסטרומה 1

21:23 ירי חי בעיקול אקסודוס

21:50 ירי ישיר על מבנה המכינה (אנחנו משיבים אש, השוטרים לא)

21:59 בקת"בים בשיקגו

22:15 ירי חי באלשוילי

22:35 בקת"בים וסלעים ברב קוק 13

22:40 דיווח על רעולי פנים בעליה ב

22:51 דיווח על זריקת בקת"ב בעליה

22:55 ירי חי בעליה

23:39 סיור שלנו שומע קולות ניפוץ בדירה בחשמונאים 10 ומבקש תגבור

23:50 דיווח על פצוע קל מרימון הלם

23:57 ירי חי ברחוב הרב קוק

23:58 פצוע שלנו מיידוי אבן על חוליה שיצאה לאבטח בית נטוש

23:59 ירי חי ברחוב בלפור

00:02 ירי משני מוקדים במקביל – צרורות ענק בסטרומה ומהמסגד

00:19 ניסיון הצתה נוסף של בית כנסת דוסא

0:23 בקת"בים בעליה ב

00:29 דיווח על ניסיון הצתה של בית כנסת שערי שמיים

00:32 תגבורת של תשעה תלמידים חמושים משבי שומרון

0:53 הצתת רכב בבן יהודה 54

0:57 בקת"בים מול בני יהודה

2:03 בקת"ב בעלייה ב

2:05 דיווח על רכב עולה באש בגזרה מקבילה

החולניות של ההשוואה כביכול בין שני צדדים בלתי נתפסת. הניסיון הנואש ליצור לעצמנו תמונה של סכסוך סימטרי בין יהודים לערבים הוא טירוף לאומי. דפוס של הלקאה עצמית שהייתה נפוצה באירופה לפני שמונים שנה. נרטיב של הכחשת שואה שאוחז בנו עד היום. אסור לנו להתבלבל.

כדי להגיע לשלום חייבים להבחין שיש שני צדדים: הצד היהודי הוא הצד טוב, והצד השני מבקש להשמיד גם אותנו וגם את כל הטוב שבעולם. בצד שלנו יש גם פורעי חוק, אבל הם מיעוט מבוטל. לעומת זאת הפורעים שבצד הערבי מזדהים עם האויב המבקש להשמיד אותנו. אפילו הרוע שיוצא מאנשי לה פמיליה אינו אותו רוע. אין שום סימטריה, לא בכמות ובעיקר לא במהות. השלום לא יגיע שנייה אחת לפני שנבין את זה טוב-טוב.

אני חוזר הביתה ברבע לחמש בבוקר. שם ראש לשלוש שעות ומדליק רדיו. וההזיה נמשכת. בגלי צה"ל תוכנית מקוממת בין הרב פירון לבין עיסאווי פריג' מהגגים על ששני הצדדים סובלים מהמצב באופן שווה. הרב פירון מסביר שזה לא רק גורל שלנו לחיות זה עם זה אלא גם ייעוד. אין לי כוח אפילו לנסות להבין איפה לעזאזל הוא שמע על ייעוד כזה ביהדות.

אני מעביר תחנה לרשת ב', ורצה הגורל או אולי הסטטיסטיקה של האייטמים, והנה עוד ריאיון עם ערבי שמסביר שחייבים להבין את הכאב של הערבים על אל-אקצה. אני לא יכול אפילו להסתקרן עד לאיזו רמה של שיגעון זוג השדרנים מוכן לרדת, ומחליט לעבור לרשת ג'. יום שישי – אגן הים התיכון המסורתי. כן, בחיי, שיר בערבית של זמרת מוסלמית. נפלתי במקרה על הדקה היחידה בגלי האתר שיש בה כל כך הרבה רפיסות קומה בעת כזאת?

מאז לא הדלקתי הרבה את הרדיו, אבל בשתי הפעמים שעשיתי את זה הקפידו לפחות שלוש פעמים לזרוק לאוויר "אנחנו שומעים כל הזמן דיווחים שמי שמעורר את הפרובוקציות הם כוחות עברייניים שבאים מחוץ לערים ולא התושבים עצמם". תסמונת האישה המוכה המכחישה בתפארתה.

ועכשיו לחלק הפופולרי פחות של הדברים. לאן כל זה הולך? אפשר לכתוב כאן שוב שמשהו במשילות השתבש. ושאין יד קשה. ושהמשטרה יצאה משליטה. אבל בואו, חולי כזה לא קורה ביום אחד. העיניים של ערביי ישראל מופנות לציר שבין עזה לירושלים. הם מגיבים על מה שמתרחש בתודעה הישראלית בשני המקומות האלה.

הנה ציר האירועים הקשיח, אחר כך פרשנות:

עד שנת 2000 היה חבל עזה המקום שאליו שולחים ג'ובניקים לאבטח יישובים (אני זוכר עד היום איך היינו הגולנצ'יקים צוחקים על גבעתי ששולחים אותם לאזור ואנחנו רק בלבנון).

מאי 2000 נוטשים את לבנון.

אוקטובר 2000 – פרוץ האינתיפאדה השנייה. עזה מעלה הילוך. מתקפות הולכות וגוברות על גוש קטיף.

קיץ 2005 – גירוש וחורבן גוש קטיף ונטישת חבל עזה בידי הערבים.

ספטמבר 2005 – מבצע גשם ראשון.

2006 – חטיפת גלעד שליט.

יוני 2007 – חמאס עולה לשלטון בעזה.

פברואר 2008 – הכירו את שם הקוד החדש: צבע אדום. מבצע צה"ל 'חורף חם'.

נובמבר 2008 – מבצע 'אתגר כפול'.

דצמבר 2008 – מבצע 'עופרת יצוקה'.

אוקטובר 2011 – עסקת שליט. תגבורת של 1,027 מחבלים לרצועה.

נובמבר 2012 – מבצע 'עמוד ענן'.

יולי 2014 – מבצע 'צוק איתן'.

ועכשיו למילים שלמרות כל זה אסור היום לומר. לפני עשרים שנה החלטנו שחבל עזה לא מספיק טוב לנו וזרקנו אותו לערבים. ניסינו להתעלם מעובדה קטנה שאצלנו בתורה, זאת שבזכותה אנחנו היום בתל אביב ובחיפה, עזה היא לגמרי ארץ ישראל, בשר מבשרנו. והיא נותרה שם נטושה בידי הערבים.

מי שיצייר את גלי קווי הטווחים של הטילים מעזה, שהלך וגדל והתרחב עם השנים, יראה אישה פצועה וזנוחה שזה קול זעקותיה.

אין ולא יהיה איך לברוח מזה: רק רצון שלנו לחזור לקחת את חבל עזה לידינו יחזיר לכאן את השפיות. לא רק כיבוש צבאי אלא התיישבות וחיבור אמת שיביא ברכה למקום. אותה ברכה מטורפת שהייתה בגוש קטיף. זה גדול מאיתנו. ואתם יודעים משהו? זה גדול אפילו מהערבים. אנחנו לא מצליחים להבין בכל פעם מחדש איך הם גורמים לעצמם כזה סבל ואחרי כל סבב משקיעים את כל המאמצים רק כדי להביא לכאן עוד טילים בטווחים גדולים יותר.

ארץ ישראל היא לא משחק. היא חלק מתמונת הייעוד שלנו. אני כותב בזעקה: רק חזרה לאחריות ישראלית ויישוב חבל עזה יעצרו את הרוע וממילא גם יצילו את תושבי עזה האומללים השבויים בתוך עצמם.

וכן, גם בנוגע להר הבית הערבים צודקים. זה המשפט הבלתי נתפס שאמר השבוע איסמעיל הנייה ימ"ש בזמן שראש הממשלה עלה והצהיר שישיב את השקט והבטיח שיכה בחמאס. הנייה אמר את מה שראש הממשלה היהודי היה אמור לומר: "לב ירושלים בלב עזה, ולב עזה בלב ירושלים". נכון, לא לכולנו מתאים לקבל אחריות למקום שהיה מוקד הכיסופים הציוני שלנו בכל הדורות, אבל גם מזה פשוט אין איך לברוח. הר הבית אינו מגרש הכדורגל של האסלאם. לא עוד, בכל אופן.

בימים של כל כך הרבה פירוד והחרמות פוליטיות, רגע לפני שגייסנו את אויבינו לבנות ממשלה שתכריע את הצד השני (ואפילו לא משנה מאיזה צד) על ידי הכוח של הערבים, אלוקים הגדול עשה איתנו חסד. עוד הזדמנות כדי שנתעשת ונבין כמה רעים הם פירוד והחרמה. וכמה רע עוד יותר ליצור ממשלת התבוללות – יהודים וערבים.

חברים, אני יודע שלא לכולנו מתאים הסיפור של מדינה יהודית ששונה מהותית מתרבות אירופה הנחרבת. אבל כאמור, זה גדול מאיתנו.

--

יוסף רוסו הוא עורך ''עולם קטן''

פותחים את הכיס ועוזרים לתושבי לוד לנצח

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו