סוף ידוע מראש, ובכל זאת כואב

הסוף של הסרט החדש והמדובר 'אגדת החורבן' אולי ידוע מראש, אבל זה לרגע לא הופך את העלילה לפחות מרתקת, רק ליותר כואבת

אריאל פייגלין - ערוץ 7 , ה' באב תשפ"א

סוף ידוע מראש, ובכל זאת כואב-ערוץ 7
אגדת חורבן
יח"צ

יש הרבה סרטים שנפתחים עם הסצנה האחרונה, אתם בטח מכירים את הז'אנר, סרט שמתחיל עם איזו סצנה מפתיעה במיוחד והגיבור הראשי שאומר "אתם בטח שואלים איך הגעתי לכאן".

'אגדת חורבן' כביכול משתייך גם הוא לאותו הז'אנר, הרי כבר בסצנת הפתיחה ניתן לראות את המקדש בוער, אבל השוני העיקרי שאף אחד לא שואל איך הגענו למצב הזה.

זה שהצופים יודעים שככה הסרט הולך להיגמר זה מילא, בכל זאת מדובר בהיסטוריה שלנו, אבל החלק העצוב באמת שגם הדמויות המוצגות בסרט, הגיבורים בעל כורחם, ידעו כל הזמן שככה זה הולך להיגמר. כרוניקה של חורבן ידוע מראש אם תרצו.

הסרט 'אגדת חורבן' מורכב מכ1500 ציורים ומתאר את הסיפור המצמרר שהוביל לחורבן הבית השני. הסרט מבוסס על מקורות היסטוריים בהם אגדות החורבן התלמודיות ועל ספרו של יוסף בן מתתיהו, ומסופר מנקודת מבטו של בן בטיח, דמות שמקורותיה באגדות החורבן שבתלמוד (מזוהה גם בשם 'אבא סיקרא').

בן בטיח (בקולו של שולי רנד, שגם היה שותף לכתיבת התסריט) מוצג בתחילת הסרט כצעיר תמים ורך מזג, אבל ככל שהסרט מתקדם השאיפה לצדק ולחירות דוחפת אותו למעשים קיצוניים שישפיעו על גורל העם היהודי עד ימינו. לצד רנד נשמעים בסרט גם קולותיהם של זאב רווח (הכהן הגדול בן-גמלא), מוני מושונוב (רבן יוחנן בן זכאי) עמוס תמם (שמעון בר גיורא) ועוד.

לעומת הדמויות הגבריות הרבות, בסרט מופיעות רק שני נשים – המלכה ברניקי (יעל אבקסיס) ואימו של בן בטיח, והתחושה העיקרית היא שגם הן הוכנסו כסוג של מס שפתיים. נכון, בלעדיהם (וגם איתם) הסרט אולי לא היה עובר מבחן בקדל, אבל האמת צריכה להיאמר, שגם ההיסטוריה לא עוברת מבחן בקדל...

אימו של בן בטיח אמנם הייתה אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, אבל היא עצמה לא מוזכרת והעלילה הייתה יכולה להתקדם גם בלעדיה. וברניקי, שמופיעה בסרט כמלכת יהודה, הייתה למען האמת בעיקר 'אשתו של' ואחותו של מלך יהודה האמיתי – אגריפס השני, שהסיבה העיקרית כנראה לכך שאיננו מופיע בסרט היא כדי לפנות מקום לאחותו. שוין.

הבחירה של היוצר, גידי דר שבין היתר חתום גם על אושפיזין, לפנות לכיוון האגדתי ולא בהכרח ההיסטורי, והדרך האומנותית בה בחר לעשות את זה, שחררה את הסרט מכל הכבלים שבדרך כלל מגבילים סרטים כגון אלו. העובדה שהסרט לא נע בכלל אלא מורכב מתמונות דוממות, ושהמצלמה, שמתפקדת במקרה זה כעיניו של הצופה, היא זו שנעה, משאירה מקום נרחב לדמיון שלנו, ומאפשרת ל'אגדת חורבן' להפוך לסרט מעמיק יותר, רוחני יותר, סרט שכל אחד יכול למצוא בו את הזווית שלו.

בסוף, זה גם קצת מה שהסרט בא להציג, איך לא רק לצופה אלא גם לכל אחד מהדמויות היה את הזווית שלו, איך כולם היו בטוחים שהם שליחי האל. כולם חשבו שהם יודעים מה נכון, כולם חשבו שהם עושים לא לכבוד בית אבא אלא לשם שמיים, אבל בין אלו לאלו חרבה ירושלים. חרב הבית.

זה לא סוד שבית המקדש נחרב, כאמור הסרט אפילו פותח בזה, ובכל זאת, מזמן לא הייתי כל כך מרותק לעלילה עם סוף כל כך ידוע מראש. שעה וחצי של קולנוע ישראלי במיטבו. מומלץ.