פינוי נצרים
פינוי נצריםצילום ארכיון: נתי שוחט, פלאש 90

יושב בעבודה וכותב לעצמי
לו"ז משימות יומי
מתחיל מבס"ד כותב יום שני
מסתכל בפלאפון בודק תאריך,
יז' אב "בווווום"
נזכר ביום הגירוש המר
נצרים עולה מתהום הנשייה.

איפה אני ואיפה את נצרים? מי את בכלל?
מהי מערכת היחסים בינינו?
למה אפשר לדמות אותך? משפחה?
חברה ישנה? מקום רוחני ועלום בנפש?
ולמה יש לי כזה כאב בלב שהולך וגדל ככל שאני חושב ומהרהר בך?

המון שאלות..
ואין לי כ"כ תשובות,
בודאי שלא טובות...
אפשר לנסות לענות.

נצרים זו ילדות,
נצרים זו מהות,
נצרים זה חוד חנית
של אנשים אמיצים,
שהיו מוכנים להקריב הרבה
בשביל עם ישראל ארץ ישראל.

נצרים זו הוכחה שאפשר אחרת -
הפרחת שממה בחולות לוהטים,
תורה גדולה לצד חיים חקלאיים פשוטים.

חיים בריאים לצד
מציאות ביטחונית הזויה,
יישוב שחותר לקדם את הגאולה
קדימה,
והעם תומך משתאה ומצדיע...

זה יתכן, זה אפשרי, הביצות לא נגמרו,
יש עוד כוחות רעננים פורחים,
גדל פה דור חדש של חלוצים,
כאן מותר לחלום ולשאוף גבוה,
אידאל זו לא מילה גסה...
אי של ודאות בלב עזה.

אולי זה היה טוב מידי?
אולי הקדמנו את הזמן?
היום ישנה כזאת ודאות?
אמת צרופה מורגשת ולא מתביישת?
זה רק אני שהתבגרתי או שהכל נהיה מורכב יותר?
עייף יותר?

ימים יגידו...
הלוואי שהאש של נצרים,
עדיין בעולם עוד דולקת
ותדליק,
ועוד נראה זקנים וזקנות,
בחצרות ירושלים ועזה
אמן!

משה