"מחלקת נשים שלום מדברת חנה"
קיבלתי טלפון שגרתי מהמיון, המבשר על קבלה שגרתית של מטופלת למחלקת הריון בסיכון ורשמתי לעצמי את הפרטים:
יולדת לקראת לידה שביעית (טוב זה שגרתי בעיקר במעייני הישועה), עם ירידת מים, עוד לא ממש בלידה, מופנית אלינו להשגחה.
הייתי אז בתחילת דרכי כאחות, טרייה וחדשה מהניילונים, עם שפע של ידע ומעט מאד ניסיון.
היולדת עולה למחלקה, אני מקבלת אותה בחיוך, מסבירה היכן חדר האוכל, איפה משיגים מגבות, מתי עושים מוניטור ו... נכון שזה קצת משעמם, אבל למה את לא כל כך מקשיבה?
משהו מוזר, היא אומרת. משהו מוזר. שש לידות היו לי, אף אחת מהן לא התחילה כך, את לא חושבת שזה מוזר?
האמת היא שלא, אני משיבה.
אולי אני לא יכולה להוכיח, אבל לידה אחת מתוך שבע שמתחילה בירידת מים? סטטיסטית נשמע לי סביר.
ובכל זאת, היא אומרת ובקולה מסתתר רעד קל, משהו משונה.
אני מקשיבה לה. היא כבר מנוסה.
אני מובילה אותה למיטה שתשמש לה כפינה חמה לכמה שעות הקרובות ועוברת איתה לאט על רשימת הדגלים האדומים שעלולים להעיד על משהו חריג.
את מרגישה תנועות? משהו כואב לך בצורה קיצונית? מה צבע המים?
שום דגל לא מונף. על כל השאלות היא משיבה באופן שלא מותיר סיבה לחשוש, אבל תחושת הבטן שלי אומרת לי לסמוך על תחושת הבטן שלה ואני מחברת אותה למוניטור.
העננה לא נעלמת מפניה, גם כשאני אומרת לה שצילום המוניטור יכול להופיע לצד הכיתוב: מוניטור מושלם בספרי הלימוד.
בזווית העין אני רואה את הרופאה התורנית ממהרת בדרכה ממקרה אחד למקרה אחר. אני רצה כדי לתפוס אותה ומספרת לה על היולדת.
הראש שלי לא מבין למה, אבל אני מדברת מהבטן. וזו אפילו לא הבטן שלי.
והרופאה מנוסה. ויודעת גם היא: לתחושות בטן צריך להקשיב היטב.
היא ניגשת אליה, מדברת איתה, בודקת אותה ביסודיות ומוסרת לי: הכל טוב. ממשיכה ללכת לעיסוקיה וצועקת לי תוך כדי הליכה מהירה: אבל אני פה. אל תהססי לקרוא לי אם משהו משתנה! בכל זאת לידה שביעית.
ואז משהו השתנה.
לא עברו עשר דקות והיולדת קוראת לי ומבקשת לקרוא לרופאה. היא כבר לא מנסה להסתיר את הרעד.
תחושת הבטן שלי כבר מחייגת בחיוג מהיר לתחושת הבטן של הרופאה ואומרת לה מילה אחת: בואי.
היא מיד באה ובודקת.
המיטה שלה חולפת מול עיני ולרגע אחד בדמיוני היא נעצרת בחריקת בלמים צורמנית ובת קול שואלת אותי: ומה אם לך זה היה קורה?
עיניה נפערות לכיווני, הקול קול שקט ובוטח והידיים לא זזות ממקומן: חדר ניתוח. עכשיו. פרולפס.
כמו קוד שמפעיל יחידה צבאית לצאת לפעולה, הצוות מפעיל מצב חירום. טלפון לחדר ניתוח, מיטה מוסעת כמו במנוסה במהירות לכיוון המעלית, עליה יולדת ומעליה רופאה.
*
פרולפס, או בעברית: שמט חבל הטבור, הוא מצב חירום די נדיר שעלול לקרות באופן פתאומי לאחר ירידת מים. חבל הטבור מקדים את ראש העובר בדרכו החוצה, הראש ממשיך לרדת ולהפעיל לחץ על חבל הטבור – הלא הוא מקור החמצן והחיות של העובר. ברגע אחד עוברים למצב חירום המצריך ניתוח קיסרי מיידי.
*
המיטה שלה חולפת מול עיני ולרגע אחד בדמיוני היא נעצרת בחריקת בלמים צורמנית ובת קול שואלת אותי: ומה אם לך זה היה קורה?
אני מעיפה מבט אל מאחורי גבי, לוודא שהדמיון שלי מדבר איתי ולא עם מישהי אחרת.
אני?
את, כן את!
אני שנאחזת חזק בתמונתו של הבכור המתוק שלי, שעולה באותו רגע גם בדמיוני, נזכרת בכאב איך לא הקשבתי לבטן שלי ולא באתי בזמן.
איך הבנתי בבית שיש לי ירידת מים.
איך אמרתי לעצמי אולי זה בעצם לא.
איך חשבתי שבטח זה שום דבר ויש זמן.
איך טעיתי ולא השכלתי להתעלם מהכביסות, הכלים ושאר המשימות בבית שלחשו לי: אין לך מה לגשת למיון. חכי עוד קצת בבית.
ועוד קצת זמן. ועוד הרבה. והנה זה בטח חלף. וגם התחושה הזאת, זה שום דבר.
איך אלך למיון? מה אגיד להם? שנדמה לי? ואם יצחקו? ואם יבטלו את דברי? והכי גרוע, אם יאשפזו?
אז נשארתי בבית.
וכיבסתי ובישלתי וגיהצתי. סתם, אין מצב שגיהצתי, אני שונאת לגהץ.
בסוף הלכתי. מה זה בסוף. אחרי הרבה יותר מדי זמן.
והסוף כבר ידוע, ואפשר לקרוא עליו כאן.
האטות חוזרות הובילו אותי אל חדר ניתוח לניתוח חירום.
וככל שעובר הזמן ועוד ניסיון נרכש, אני מבינה שסוף הסיפור שלי הוא כל כך טוב והסיפור יכול היה להיגמר אחרת ואני מחבקת את הבן-מתנה שלי יותר ויותר חזק.
אבל מה ידעתי אז? בקושי תחושת בטן הייתה לי.
*
למחרת עליתי בהתרגשות למחלקת יולדות להגיד לה מזל טוב.
איך ידעת? איך הרגשת? שאלתי. פשוט היתה לך תחושת בטן כזאת?
היא חייכה, הרימה עיניה למעלה ואמרה: השגחה פרטית.
*
ולמה אני מספרת לך את כל זה?
כי אני לא רוצה שתהססי.
אני רוצה שתבואי.
אנחנו מחכות לך במיון. אנחנו כאן בשבילך.
את חוששת שיש לך ירידת מים? בואי.
את לא בטוחה שאת מרגישה תנועות? בואי.
נפלת? בואי.
יש לך תחושת בטן? בואי.
נקבל אותך בזרועות פתוחות, בשביל זה אנחנו כאן.
גם אם בפעם הקודמת שהלכת לא הקשיבו לך, בואי.
גם אם שמעת מהשכנה שלא הקשיבו לה, בואי. בכל זאת.
תמיד תקשיבי לתחושות הבטן שלך.
