אורטל פרלמן שמואלי
אורטל פרלמן שמואלי צילום: דוברות

בראל חדריה שמואלי הוא ילד מוצלח שיכול היה לבחור לא להתגייס לקרבי וללכת למסלול של ספורטאי מצטיין אך הוא בחר לא להקל על עצמו ולתרום כמה שיותר למדינה דרך שירות משמעותי כמסתערב במג״ב. לא בכדי מפקדיו מתארים אותו כלוחם מצטיין.

בשבת האחרונה במסווה של הפגנה "תמימה" מחבלים הגיעו לקו הראשון של הלוחמים והחלו בהתקפה שכולנו ראינו ברשתות החברתיות. הלוחמים קיבלו הנחייה אחת ״להכיל״ את האירוע ולא לירות במחבלים. כבר מעל עשור ההרתעה הישראלית בשפל חסר תקדים ואין זה משנה אם נתניהו בראשות הממשלה או מנסור עבאס.

לדאבוננו נכנסה לחיינו מילה חדשה, ״הכלה״. מילה מכובסת שטומנת בחובה את כל הקומבינות האפשריות של חוסר רצון לחתור למגע. אם זה נגד הקורונה, הבעיות המדיניות, מדיניות החוץ וכעת נגד המחבלים בעזה. אם הגענו למצב בו מחבל מגיע עד לקרב פנים אל פנים עם מחבל, המצב הוא הזוי. אם לוחמינו עם ידיים קשורות ואינם יכולים להגיב על אף שמחזיקים בנשק, אנחנו מבינים שמשהו רע, רע מאוד עובר על מקבלי ההחלטות.

עוד באותו נושא:

נראה שכלי הקיבולת היהודי הוא גדול מאוד ובייחוד של אותה אליטה אשר מעדיפה לשתות את האספרסו שלה ברוטשילד בתל אביב בביטחה מאשר להילחם על הבית. כפשוטו. להם נורא קל להכיל היות והם וילדיהם לא נמצאים בחזית. מקסימום קו ראשון לים.

חשוב להדגיש כי מדיניות ההכלה הזו היא כבר לא משהו קטן ושולי אלא מדיניות רשמית של מדינת ישראל. בנגב למשל, מדינת ישראל מכילה את הטרור הבדואי שוב ושוב. הרי מה זה משנה אם אונסים ילדה בת 10 במיטתה או רחובות בירת הנגב הפכו למקום בו הפשע שולט. כאשר מכילים ללא סוף גם המציאות בעזה ברורה.

מי שמסכנים ונמצאים בין הפטיש לסדן אלה חיילנו שלא ברור להם אם, מתי ואיך עליהם להשתמש בנשק שיש ברשותם. אם בחממת המחבלים הגדולה בעולם אסור לחיילים להגיב אז היכן כן?

אותה ישראל הראשונה כופה על ישראל השנייה סטנדרטיים אנטי מוסריים שגורמים לכולנו להפסיד בענק. בשם איזשהו חוק בינלאומי מומצא לחלוטין ממשיכים במלאכת ההכלה ההזוייה הזו. הרי ברור לכולנו איך ארה"ב מטפלת במחבלים שרוצים לפגוע בה. חד חלק ומהר. באיזה עולם מחבלים מגיעים קו ראשון לגדר ולחיילים אסור להגן על עצמם?

אין שום חוק בינלאומי שאוסר על חיילינו להגן על חייהם. יתרה מזאת, כל אמא ששולחת את בנה בראשון בבוקר ליחידה שלו צריכה לומר לבן שלה בצורה נהירה כי חייך יקרים מאוד ואם חלילה נקלעת לסיטואציה בה אתה נאלץ לבחור בין חייך שלך לבין חיי מחבלים גם אם המפקדים שלך אוסרים עלייך להגיב, חלה עלייך החובה המוסרית לירות. בכדי שחלילה לא נראה עוד חיילים בארונות קבורה.

הוראות הפתיחה באש חייבות להשתנות אם חפצי חיים אנו. מחבל שמתגרה בחייל מקו אפס ושולף נשק צריך למות ויפה שעת אחת קודם. אין שום דבר מוסרי בעובדה הפשוטה שחייל שלנו שוכב כרגע בין חיים ובין מוות והמחבל שירה בו מטווח אפס חי ונושם כרגיל. זה לא מוסרי ולא נורמלי.

אזרחי ישראל מחפשים תשובות ברורות נגד הטרור. הכלה היא לא תשובה היא כניעה. אקדח שמופיע במערכה הראשונה בדרום סופו שיירה במערכה השנייה והשלישית בעזה. ההכלה האין סופית של הטרוק בדרום התפוצצה לנו בפנים בשבת האחרונה. כעת מחכים לפתרונות מצד ממשלת ישראל ולא, הפצצת מחסנים ריקים בעזה הם לא הפתרון הם הכלה מכובסת.

אורטל פרלמן שמואלי היא חברת הוועד להצלת הנגב וחברת מועצת העיר באר שבע לשעבר

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו