חוה ניסימוב
חוה ניסימוב צילום: באדיבות המצולמת

את הספר הראשון שלה הוציאה חוה ניסימוב רק בגיל 68, אבל מאז היא שומרת על קצב עבודה מאומץ של כמעט ספר כל שנה והשנה, בגיל 82, היא מוציאה את ספרה התשיעי – 'אני כאן''.

"'אני כאן!' הוא סגירת מעגל" מספרת ניסימוב לערוץ 7, "ספרי הראשון, 'ילדה משם' עסק בחוויה שלי כילדה במהלך השואה - ילדה יהודיה שהחליפו בילדה נוצריה. כך עשתה אמי: צבעה את שערי, ענדה לי צלב וחיפשה אותי לילדה אחרת. הוסתרתי בביתם של פולנים - על כך כתבתי בספרי "הסוד של פלוריאן" - מאחורי ארון. במשך שלוש שנים לא ראיתי אור יום, לא יצאתי מגבולות הבית, ולעתים מגבולות המסתור ממש".

"שנים רבות לאחר מכן הייתי עדיין אותה "ילדה משם", והייתי צעירה כל כך, רק בת שלוש, כשהחליפו אותי - מה יכולתי לחשוב חוץ מכך שהייתי ילדה רעה ולכן צריך היה לשנות אותי? לכן, "אני כאן!" הוא הצהרה. הוא ביטוי של הרצון שלי כילדה מעט בוגרת יותר, כבר בארץ ישראל שזה עתה נוסדה, להימצא כאן, להתנתק מה"שם" הזה, שמילא אותי בפחד ובגעגוע".

עוד באותו נושא:

ניסימוב, שבילדותה נקראה אווה, הייתה בת שלושה חודשים כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בגיל שנה וארבעה חודשים הגיעה עם הוריה לגטו ורשה, וכמה חודשים אחר כך אביה נפטר ממחלת הטיפוס. כשהייתה בת שלוש וחצי אמה הצליחה לברוח איתה מהגטו, ואחרי נדודים בין כמה בתי מסתור, אווה הקטנה נמסרה למשפחת ואלצ'ק, שהיו מכרים של דודה שלה, ברונקה. בבית הזה חיה במשך שלוש שנים, כשכאמור, רוב הזמן שהתה ברווח שבין הארון לקיר.

"אבל איך נהיים כאן? גם היום אני עדיין תוהה על כך" אומרת ניסימוב שעד גיל 40 בחרה להתרחק מנושא השואה. לא קראה ספרים, לא ראתה סרטים ולא דיברה על זה, אבל בעקבות משבר שחוותה בגיל 40 הלכה לטיפול שבסופו הצליחה לגעת במה שהיה שם.

"התחלתי לכתוב בגיל מבוגר" היא מספרת, "כתבתי שירה וסיפורת, ומצאתי דווקא בכתיבה לילדים את המקום הכן והחשוף לפענח את הדברים שחוויתי. אחרי שכתבתי שני ספרים שעסקו בקורותיי כילדה בשואה, עברתי לשלב הבא של חיי, שלב שבו זיכרון המלחמה עדיין חזק מאוד, אבל לא פחות מכך, חזק גם הצורך להשתייך, למצוא לעצמי מקום שבו ארגיש סוף-סוף חלק ממשהו ממשי, שיעמעם את תחושת התלישות שאף ילד וילדה לא צריכים להרגיש".

"אבל גם כיום, כשאני בת למעלה משמונים, וכבר כתבתי ספרים רבים, אינני יכולה לומר שהתחושה הזו פגה לחלוטין. אבל דרך הכתיבה לתחושה יש מילים, והיא נהיית אפשרית יותר, מובנת. "אני כאן!" הוא הצצה למצב הנפשי המתעתע הזה, ויש בו גם הרבה אופטימיות ושמחה, לצד קושי ובדידות. כי זוהי הילדות האמיתית - שילוב של מצבים נפשיים משתנים ודינמיים, שמעצבים את נפש הילד גם בבגרותו".

"בכל מקום ובכל מצב, ילדים וילדות צריכים להרגיש שייכים - למשהו. למישהו. עלינו - כמבוגרים, כחברה - צריכים לאפשר להם את השייכות הזאת, את הביטחון שיש מי שדואג להם ושמקבל אותם" היא מסכמת, "לא משנה מי הם ומה הרקע שלהם".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו