אסף פריד
אסף פריד צילום: מינהלת הר הבית

המציאות החדשה בהר הבית, מאז שיחרורו בכלל ובמיוחד מאז שיהודים מתפללים בו, בוקר וצהרים ביחידות ובציבור, מעורר אותנו להרהורים מחודשים ביחס לקטע בתפילת המוסף בו אנחנו מצהירים כי "וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ. תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם".

ברתת וברעד אני כותב את המאמר הזה, כראוי לנוסח התפילה המקודש בעדות ישראל ומועבר מדור לדור.

אולם הקטע הזה בתפילת מוסף, שאנחנו די מתעלמים מהדברים שאנחנו מצהירים בו, מחייב לפתוח דיון אודותיו, האם באמת "אין אנחנו יכולים לעלות ולהראות", או שאין אנחנו רוצים. מכל מיני סיבות, ותירוצים פחדניים או רוחניים, ניו אייג'ים כאלו..

כאשר "החבר" בספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי נשאל על ידי מלך כוזר מדוע הוא אינו עולה לארץ ישראל, עונה בשמו רבי יהודה הלוי כי "מצאת מקום חרפתי". והוא מוסיף ואומר למלך כוזר כי "העוון הזה, הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלוקים בבית שני". "כי כבר היה העניין האלוקי מזומן לחול כאשר בתחילה אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה. אבל שבו רק מקצתם, ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה, שלא ייפרדו ממשכנותיהם וענייניהם".

עוד באותו נושא:

על הדברים הללו, החמורים דיים, מוסיף ר' יהודה הלוי, שתפילותינו בענין, הם כצפצוף הזרזיר. "ואין דיבורנו 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדום רגליו', ו'המחזיר שכינתו לציון' וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר והדומה לו. שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר".

האם זה רק נדמה שאין חדש תחת השמש, ואנחנו חוטאים באותו חטא בדיוק, כאשר אנחנו אומרים בתפילת מוסף: וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲשׂות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ בַּבַּיִת הַגָּדול וְהַקָּדושׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ:

ובאופן תמוהה אנחנו ממשיכים להתעקש ולהוסיף גם את ההצהרה השקרית הבאה, וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּון עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עולָם, ומצהירים כי "וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם: האומנם?!

כבר קדמוני בשאלת נכונותה של הדיבורים על הארץ בתפילה זו שהיו מדוייקים כאשר ישבנו בערבות סיביר ובמדבריות תימן, אבל צריכות עיון מחודש בימינו. אולם בקטע הקשור למקדש, אנחנו לא רק מתארים עובדה, אנחנו גם מתחייבים.

בתפילה הזו אנחנו מבטיחים שם שוב ושוב משהו שמזמן כבר היינו צריכים לקיים. פשוט לקום ולבנות. אנחנו מצהירים שם כבר דורות רבים לפני הקב״ה, שיכנס גלויותנו ויביאנו בשמחה לירושלים, ואז ״נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ. תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם״. 

הקב״ה עשה את חלקו לחלוטין, כינס את גלויותנו, נתן לנו מדינה וצבא חזק, ואף הוסיף את השלב נוסף והביאנו לירושלים בשמחה. ואנחנו? במקום לעשות את חלקינו, אנחנו ממשיכים להבטיח?!

האין תפילתנו כצפצוף הזרזיר?

לכולנו הרי ברור מה צריך לעשות אחרי שהר הבית בידינו.

לעלות להר הבית, להחזיר לשם את עצמנו ואת עם ישראל. לחדש את העבודה ולבנות את בית המקדש. ממש כמו שעשו אבותינו כאשר חזרו לכאן מבבל, והם היו כאן במספרים קטנים בהרבה ועם אויבים לא פחות קשים מאויבנו היום, שלא הסכימו לשיבת ישראל לארצו ונאבקו נגד בניית המקדש מחדש. אגב, גם אז נענשו וננזפו אבותינו שהתרשלו בבנין המקדש, כי התייאשו אחרי שבהתחלה ניסו ולא הצליחו.

מה אתם מציעים? להמשיך להיות "דובר שקרים נגד עיניו" חלילה? או לבנות לפחות את המזבח ולעשות בו את חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם כפי שנדרנו בתפילתנו 2000 שנה. או פשוט למחוק מהתפילה את ההתחייבות ולהתכחש לה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו