סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר צילום: אייל בן יעיש

נהוג לומר שלחיי אדם יש ערך עליון אצלנו. שהחברה הישראלית רגישה מאוד למוות. כנראה שזה נכון, רק תלוי במוות של מי מדובר.

מדינה שלמה עקבה בדאגה אחרי מצבו האנוש של הלוחם בראל שמואלי, עד שנפטר. מדינה שלמה בכתה עם הוריו של הילד עידו אביגל בן ה-5 משדרות. מדינה שלמה ליוותה את שירה איסקוב מכמעט-מוות לחיים. אבל מה קורה כשלא מדובר בחייל, או בילד, או במקרה שאינו על רקע לאומני, או לא מייצר כותרות מרגשות? 

למעלה מ-100 אנשים נפטרו בשבוע האחרון מקורונה. למען האמת, קשה לדעת באמת כמה, ולא נראה שזה מעניין אותנו יותר מדיי. לפני החג פרסם משרד הבריאות כי 7,154 איש נפטרו עד היום מקורונה. אחרי החג, פורסם כי 7,260 נפטרו מהמגיפה עד עתה. זה פער של 106 ישראלים. 106 נשמות, 106 הלוויות. מי הם?

האם הנפטרים מבוגרים מאוד וחולים מאוד, אז פחות אכפת לנו, במחילה? האם הם פשוט לא מגיעים מהמגזרים הנכונים והמקושרים? האם 106 נפטרי קורונה בתל אביב השבוע, עם 106 מודעות אבל במרכז העיר, היו משנים משהו? מבחינה כמותית, זה אמור לטלטל אותנו. מדובר על 2 ומשהו אסונות מירון, מדי שבוע.

עוד באותו נושא:

על כשני אוטובוסים. על כשלוש כיתות לימוד. מי האנשים האלה, ואיך כל כך שקט כשהם נעלמים? האם לבני המשפחות שלהם לא אכפת מהדממה הזו? האם הם מעדיפים שלא להתראיין ולא לדבר? ולמה אני מנדנדת לדוברים של משרד הבריאות ושל מחלקות הקורונה, ואף אחד לא רוצה לפרסם נתונים? האם לא מגיע לנו פילוח מסודר – יהודים או ערבים, חרדים או חילונים, מחוסנים או לא מחוסנים, מה גילם, האם יש או אין להם מחלות רקע?

הממשלה החדשה כנראה הבינה שלציבור כבר לא ממש אכפת, התקשורת והרשתות לא מציקות בנושא יומם ולילה, וכך אפשר אפילו להציג את המצב הנוכחי כהישג. 

אז כנראה שהתרגלנו. במרץ 2020 דווח בכל מקום על אריה אבן, בן 88, נפטר הקורונה הראשון בישראל. היום אנחנו משלמים "מס קורונה" שבועי, לא מורגש יותר מדיי בציבור הרחב, וממשיכים הלאה, רק שלא יגבילו לנו את ההתקהלויות. 
ממוצע הנפטרים בחודש האחרון, אגב, הוא 23 בכל יום. אומרים שמי שמציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. כאן אנחנו לא ממש יכולים להציל, אבל אולי יום יבוא ונשאל את עצמנו אם לא היינו אדישים מדי.

(מתוך הטור השבועי)

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו