סמדר חדד, חניכה בשבט הראה בסניף חריש, מפצועות התאונה הקשה, מספרת בראיון לערוץ 7 על מצבה ועל הרגעים שלפני ואחרי התאונה.
"נפלתי על צד שמאל", מספרת סמדר, "שברתי את האגודל וצד שמאל כואב לי", היא אומרת אך מציינת כי במרוצת השעות שחלפו מאז הגיעה לבית החולים זיו בצפת מצבה הולך ומשתפר.
שאלנו על הרגעים שלפני ההתהפכות וסמדר מספרת על הנסיעה המהירה והסטייה של האוטובוס מהמסלול, "ראינו שהוא סוטה מהמסלול וחשבתי שעוד רגע נצחק על זה", היא אומרת על רקע נסיעה מהירה ועצירות פתאומיות שליוו את הנסיעה הלוך.
המחשבות שהנה האירוע חולף והאוטובוס חוזר למסלולו נקטעו עם ההתנגשות וההתהפכות. "הבנתי שאנחנו נופלים", היא אומרת ומסרת כיצד אמרה לעצמה שעליה להישאר מפוקסת, כלשונה. כדי שזכוכיות לא ייכנסו לפיה ולעיניה הקפידה לסגור את הפה והעיניים וכשפתחה את העיניים לרגע ראתה דרך החלון המנופץ שההר עוד גבוה והאוטובוס צפוי להתהפכויות רבות נוספות עד שיגיע לתחתיתו, אך במפתיע האוטובוס נעצר אחרי שלושה או ארבעה סיבובים.
סמדר חששה מפגיעה דומה לאסון מרון כאשר הבחינה שעליה נפלו חניכים אחרים. היא הורידה מעליה חברה ואמרה לה לצאת מהאוטובוס. "בן אחד, חניך שהיה מאוד מפוקס, התחיל לתת הוראות, אמר לנו 'אתם יוצאים עכשיו דרך השמשה', יצאנו. התחלתי להרים בנות שהיו בהלם ואמרתי להם לקום ולצאת החוצה", היא מספרת ומדגישה כי גם ברגעים הקשים הללו המדריכים והקומונרית היו בשליטה וסייעו לחניכים להיחלץ מהאוטובוס.
"נכנסתי לאוטובוס עוד כמה פעמים כדי להוציא ציוד למי שהיו בחוץ. זה היה מאוד מאוד מפחיד. החניכים יצאו מאוד מהר, אבל חיפשו טלפונים, נעליים, תיקים וציוד. הטלפון שלי התפוצץ כנראה", היא מתארת ומוסיפה על רגעי הקושי הפיזי לנוכח הפגיעה: "יצאתי ובכיתי למדריכה שלי שקשה לי לנשום. היא אמרה שאני בהתקף חרדה. אמרתי שאולי אני בהתקף חרדה, אבל קשה לי לנשום. נכנסתי שוב לאוטובוס ומישהו ביקש ממני להביא לו את התיק. רציתי להביא לו אבל לא יכולתי כי האצבעות שלי לא זזו. היה הרבה ריח חזק של דלק והרבה דם. אנשים שוכבים כשכל הפרצוף שלהם מכוסה דם. זה היה מאוד קשה לראות את כל הפצועים".
על האופן בו התנהלה הנסיעה עד לרגע התאונה מספרת שמדר: "בנסיעה הלוך הוא בלם בצורה מאוד מפחידה ועפנו קדימה ואחורה, אבל אמרתי שאולי זה מסוג הנהגים הפחות נחמדים. הוא נסע מהר מאוד בנסיעה הלוך, לכן כשסטינו מהמסלול חשבתי שהנה עוד רגע נחזור למסלול ונצחק על זה שהוא כמעט הרג אותנו".
סמדר מציינת כי ברגעים אלו בבית החולים זיו, שם היא והקומונרית שלה נמצאות, ושאר החניכים בבית החולים בנהריה, הם זוכים לליווי צמוד של תנועת בני עקיבא שאנשיה מסייעים, עונים לשאלות, "אם צרי משהו הם ממש שם, וכך גם הרופאים והאחיות".
את השיחה המשכנו גם עם רזיאל, אביה של סמדר המספר על הרגעים בהם הבין שמשהו לא כשורה מתרחש: "קיבלתי טלפון מאשתי שקיבלה טלפון מחברה או מסמדר עצמה, והיא אמרה לי שסמדר בסדר אבל הייתה תאונה. לא חשבתי שמדובר במשהו רציני אלא בהתנגשות קלה, אבל התחלתי לראות התראות חדשות והבנתי שיש משהו רציני".
רזיאל התלבט אם לנסות ולהגיע למקום התאונה אך הבין שהדרכים צפויות להיות חסומות, מעבר לכך שציר התנועה צר למעבר והסיכוי להגיע למקום עצמו קלוש. את בתו פגש בבית החולים זיו. כעת, הוא מספר, לצד ההתמודדות עם הפגיעות הגופניות של התאונה, ניתן לזהות גם את הפגיעות הטראומטיות כאשר בתו מעלה זיכרונות מרגעי התאונה וכאשר היא חוששת להתדרדר כאשר הוא מוביל אותה בכסא הגלגלים במסדרונות בית החולים.