חסר עכבות

הכרתי לא מעט פוליטיקאים, ובהם כמה וכמה ראשי ממשלה - ועם שניים מהם אף כתבתי ספרי-שיחות -  וגם לא אחד מהם עורר בי את אותו אנטגוניזם שמעורר בי נפתלי בנט.

למן היום הראשון שבו הוא הבליח בפוליטיקה הישראלית הרגשתי שיש בו, לטעמי, מרכיב לא הגון. לא במובן הפלילי, כמובן, אלא בדרך שבה הוא התנהל. "ברית האחים" שהוא כרת עם יאיר לפיד, לדוגמה, כדי לאלץ את בנימין נתניהו לצרף אותו לממשלה, עוררה בי סלידה. ראיתי פוליטיקאי שאינו מונע בכוח אידיאולוגיה. מצאתי אדם חסר עכבות לחלוטין; מי שהשררה חשובה לו יותר מכל מערכת ערכים.

ובנקודה זאת אני רוצה לחזור לנאומו של בנט בעצרת השנתית של הארגון שהפך בשנים האחרונות לפחות ופחות רלוונטי. זאת הסיבה, אגב, שמרבית מנהיגי העולם בכלל לא טרחו להגיע לשם. הם שלחו קלטות – ובכך הם חסכו למדינותיהם כסף רב.  בנט לא נהג כמותם. הוא הגיע ליום האחרון של הכינוס ונאם בפני אולם ריק. שופריו בתקשורת קצת התרעמו על המשבצת הלא-נוחה שבנט קיבל ומקצתם אף ראו בה את הסיבה לחוסר העניין בתובנות הביזריות, להרגשתי, של בנט.  

הם טועים, כמובן, למטיב שיפוטי, שכן בנט התגלה, גם בנאומו,  כפוליטיקאי קטן, כפוי טובה ונקמן. תוך ניצול  קוניוקטורה פוליטית הוא סחט מעמד שהוא רחוק, לדעתי, מלהיות ראוי לו. ובעומדו על הפודיום, הוא התגלה במלוא מערומיו; במקום לייצג את חזונו של העם היהודי כולו, הוא טרח לספר כיצד הוקמה "ממשלת האחדות" שהוא עומד בראשה ולמה הוא לא מחויב  להאזין למומחי- הרפואה. 

אבו מאזן, לעומתו, לא  שלח קלטת שבה הוא מספר על בעיותיו מבית. הוא ניצל את המעמד כדי לדרוש ממדינת ישראל לעזוב את השטחים שהיא כבשה בנלחמת ששת הימים תוך שנה; שאם לא כן, הוא יפנה לבית הדין הבינלאומי. הוא פרס בה , למעשה, את  "תורת השלבים" של הערבים.  

לא על הסכסוך שיש לו עם הרופאים בישראל ; אלא על זכותו של העם היהודי במולדתו ההיסטורית. על הצהרת בלפור שניתנה בזמנו על דעת כל אומות העולם ועל כתב המנדט שניתן לבריטים בידי חבר הלאומים כדי להקים את ביתו הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל. על אלה צריך היה בנט לדבר ולספר שהערבים ביקשו לעשות שפטים ביישוב היהודי  ב- 1948 ושהם רצחו ביהודים מאז ימיה הראשונים של ההתיישבות היהודית המתחדשת; במקום שבו אבותיהם הקימו לראשונה את מלכות ישראל .

הרצון הבלתי נגמר של הערבים לרצוח ביהודים, זה היה צריך להיות הרציו של הנאום ובהקשר זה היה מקום לתאר את תשתית הטרור שחוסלה בעצם הימים שבהם שהה בנט בניו יורק; תשתית  שמטרתה הייתה פיגועי תופת בירושלים. וכן, היה מקום להציג גם בריסטולים – ובהם צילומים של  כלי המשחית שהמחבלים צברו.

אבל זה לא בנט. הוא לא חצה את האוקיינוס כדי לספר לאומות העולם על שובו של העם היהודי מגלות ממושכת לנחלת אבותיו. הוא רצה בתמונת-ניצחון - ואני לא ידעתי את נפשי מרוב בושה.