בחודשים האחרונים מאז נחתם מתווה אביתר, דניאלה וייס נמצאת על המוקד. כל מאוכזבי הממשלה החדשה ראו בה כמשתפת פעולה עם האויב על שהעזה לנהל משא ומתן עם בנט ואנשיו, וגרוע מכך – להגיע איתם להסכמות.
מבחינתם, היא הייתה צריכה להפקיר את המאחז לגורלו, העיקר לא לתת לגיטימיות לממשלה החדשה ולא לדבר איתה. גם הם יודעים שכל החלטה אחרת זולת הסכם שנקבע, הייתה אולי מאריכה במעט את השהות על הגבעה אך סותמת את הגולל על המאחז. לצערי, לא בטוח שזה איכפת להם. יתכן אפילו שזה מה שחלקם רצו. אלה אנשי ימין?
ההתיישבות צריכה להיות קו מקביל לקו הפוליטי ולא קו שמתחכך בו, דווקא כדי שניתן יהיה להמשיך לדבוק בה בכל מצב ללא קשר לזהות הממשלה ולהעמיד אותה כאינטרס לאומי על-פוליטי. אלא שמבחינת המגדפים, רובם תומכי בנימין נתניהו שלא מצליחים לעשות את ההפרדה, דניאלה וייס עכשיו בעד ממשלה עם תומכי טרור. למה? איך? מתי?
והתגובות ברשת מקצינות מיום ליום, ככל שדניאלה לא לוקחת חלק בהתנגדות אקטיבית לממשלה החדשה: גידופים, השמצות והאשמות. כל-כך מקצינות, עד שגם היא מצאה עצמה בקבוצת הנשים שתמונתן נערכה וחיג'אב הונח לראשן. ניחשתם נכון, גם הנשים הערביות המומות עכשיו. ובזמן שכולם קוראים לה להתנצל ולחזור בה, אני שואלת: באמת, לא כדאי שאתם תתנצלו ותחזרו בכם?
כשזה נוגע לאידיאלים, מותר לתמוך בהחלטות נכונות של ממשלה גם בלי להיות תומך שלה, כל שכן כשיש מטרה והיא כיבוד ההסכם, נדרשות סבלנות והכלה כדי לא להישאר עם שתי הציפורים על העץ. אמוציונליות, "דווקא" ומלחמת כבוד לא יועילו פה, לעת עתה.
דווקא מצביעי הליכוד ותומכי נתניהו, שראו את דניאלה מכתתת רגליה מהפגנה להפגנה משך שנים עבור הליכוד ונתניהו כמנהיג הימין – נוהגים בה עכשיו בצורה בלתי מרוסנת ולא הוגנת ושמחים לאיד על כל תקלה או עיכוב. עבורי, תומכת ליכוד ונתניהו – מדובר באכזבה. דניאלה וייס, מבלי להתכוון, חשפה לא מעט פרצופים, ובעיקר שמה לנו מראה מול העיניים: הימין מחסל את עצמו.