אריאל שרון
אריאל שרון צילום: אבי אוחיון. לע"מ

בלילה שבין ה-14 ל-15 באוקטובר 1953 יצאו לוחמי יחידה 101 והצנחנים ל"מבצע שושנה"- פעולת גמול בכפר הערבי קיביה שהיה בשליטת ירדן דאז, בקרבת העיר מודיעין עלית דהיום.

פעולה גמול זו, הידועה גם בשם "פעולת קיביה", נודעה בקרב הציבור בארץ ובעולם כפעולה בה נהרגו 70 ערבים, מיעוטם חיילי משמר מקומי ירדני שלא נמלטו ובכללם מפקד הכוח המקומי וסגנו, אך רובם תושבי המקום שהסתתרו בבתיהם ולא שעו לקריאות הצנחנים להתפנות בטרם יפוצצו מבנים בכפר. 

רבות דובר, נכתב ופורסם לאורך השנים אודות המבצע, מהאופן החריג בו אושר בצמרת הממשלה, דרך אופן ביצועו מעורר המחלוקת וכלה בהכחשותיו של ראש הממשלה בזמנו, דוד בן גוריון, על עצם השתתפות כוח צבאי ישראלי בו: "אף יחידה צבאית קטנה ביותר לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה בקיביה". 

למרבה הצער, מעטים זוכרים כיום כי פעולת גמול זו נקראת "מבצע שושנה" על שמה של הילדה שושנה קניאס הי"ד בת השלוש, שנרצחה יחד עם אחיה הפעוט בני, בן השנה וחצי, ואמה- סוזאן בת ה-39, אם לשבעה ילדים. 

מעטים מודעים למאורעות התקופה, לנסיבות המבצע ולעובדה כי את הפיגוע בצעה חוליית מחבלים שחדרה משטח ירדן בליל יום שלישי ה-13 באוקטובר 1953. בשעה 01:30 הגיעה חוליית המחבלים לבית משפחת קניאס שבפאתי יהוד, מרחק 12 ק"מ מהגבול באותם ימים, והשליכה רימון יד מבעד לסורגי חלון פתוח, הישר לתוך חדר בו לנו בני המשפחה. כתוצאה מהפיגוע נרצחו שלושת בני המשפחה שהוזכרו, בנוסף לפציעתו הקשה של הבן הבכור יצחק בן ה-13, שנפטר כעבור שלוש שנים, ו"הפציעות השקופות" שהותיר הפיגוע הרצחני בבני משפחה נוספים. אותה חולית מחבלים אף ירתה בדרכה לעבר רכב אזרחי שנפגע מחמישה קליעים ונהגו שניצל דווח למשטרת פתח תקווה והזניקה למקום. יש לציין כי באותו יום בו ארע הפיגוע הרצחני, סוכלו ארבע ניסיונות חדירה של מסתננים למושבים באזור השפלה על ידי שומרי המושבים ומג"ב, כאשר כל העקבות הוליכו חזרה לגבול הירדני.

הפיגוע האכזרי בבית משפחת קניאס ביהוד לא היה מאורע יחיד במינו ולבטח לא הראשון מסוגו במדינה הצעירה. בשלוש השנים שקדמו לרצח זה "השתולל הטרור הערבי וזרע מוות והרס בישראל. ממוקדי הפעילות העיקריים ברצועת עזה, אז תחת כיבוש מצרי, ומאזורי יהודה ושומרון, אז תחת כיבוש ירדני, הגיחו המחבלים ופגעו בליבה של ישראל, כמו גם באזורי הגבול", כפי שכתב ראש הממשלה המנוח, אריאל (אריק) שרון ז"ל, במאמר פרי עטו שפורסם ב- 18 באוקטובר 1992 בעיתון ידיעות אחרונות.

בין מקרי הרצח הבולטים שניתן לציין במהלך מספר חודשים בשנת 1953 נמצא: רצח שני החיילים בכביש הראשי המוביל מתל-מונד לכפר הס ורצח שני יהודים בירושלים באפריל; רצח יהודי במושב עזריאל בשרון, רצח יהודי בירושלים, רצח שני שומרים בפרוזדור ירושלים במאי; שלוש רציחות בירושלים וסביבתה ביוני, רצח שלושה אנשים בבית ג'וברין ועוד שניים ליד מושב אחיעזר בחודש אוגוסט; רצח בנווה אילן באוקטובר ועוד. קציר הדמים של ההסתננויות משטח ירדן בין השנים 1950- 1953 שקדמו ל"מבצע שושנה", עמד על 421 ישראלים שנהרגו או נפצעו באלפי אירועי טרור. לשם המחשה- בשנת 1952 היו למעלה מ-3000 אירועי טרור שונים ברחבי ישראל.

מאז ועד היום

במלאת 68 שנה ל"מבצע שושנה" ניתן לציין מספר תחומים משמעותיים שבחלקם חל שינוי ברבות השנים, הראוי לתשומת לב של מנהיגינו ומצביאנו.

אריק שרון כתב בלקחיו כי "לערבים הומחש שישראל לא תשב בחיבוק ידיים. אמנם אפשר להתגנב אל בית בודד או לפתוח באש על עובדים בפרדס; אך בעד דם זה תשלם ירדן מחיר גבוה. ישראל למדה, שגם כאשר הערבים פוגעים באזרחים שלווים, עלינו להפנות את תגובתנו לאובייקטים צבאיים". אציין כי בעקבות המבצע רוב הלגיון הערבי נפרס לאורך הגבול עם ישראל, בעיקר באזור שבין לטרון לטולכרם, בו פחתה כמות ההסתננויות באותה עת.

נוכח היקף אירועי הטרור הפוקדים את מדינת ישראל בגלים, מידי מחבלים היוצאים מאותם כפרים ביהודה ושומרון המצויים כיום באחריות הרשות הפלסטינית מחד, ושטחי רצועת עזה הנמצאים באחריות מלאה של ארגון החמאס מאידך, טוב לשאול מדוע זה לא ישלמו ראשי ארגוני הטרור ושולחיו את מחיר הפיגועים שאותם אין הם מונעים ויתירה מכך- תומכים, מעודדים ואף יוזמים? 

מדוע מחפשת ישראל לעצור ולפגוע באופן אישי ומדויק רק במחבל המבצע ולא ישירות במנהיגי הארגון, שעודדהו במשך שנים באמצעות הסתה פרועה וחינוך מודע לג'יהאד בישראל, גירוש ציונים ופגיעה ביהודים; ששלחו אותו למשימות חבלה ורצח בקריאה והכוונה ברורה או רק בקריצה; שמימנו אותו במשך שנות הכשרתו ושירותו; שמימנו בדבקות ועקשנות את משפחתו "המכובדת" בעת כליאתו או לאחר מותו כ"שהיד"; שהקפידו להנציח, לפאר ולרומם מעשי טרור בכיכרות שבמרכזי הערים, בקריאת שמות רחובות ומבנים ציבוריים, בספרי הלימוד הנלמדים בבתי הספר היסודיים ועוד. 

עוד כתב אריק שרון בלקחיו כי: "מה ש"מותר" לערבים- ואף לעמים אחרים- לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל. לא רק זרים, גם אזרחי ישראל ויהודי העולם מצפים מאתנו ל'טוהר נשק', הרבה יותר מן המקובל באיזה צבא שהוא". במהלך הלחימה ברחובות הכפר עלו דילמות ערכיות בקרב הלוחמים שעשו כמיטב יכולתם בכדי להימנע מהרג מיותר של אזרחים תמימים. כך למשל חולצו ילדים מתוך מבנים ברגעים האחרונים לפני פיצוצם, תוך חירוף נפשם של הלוחמים. תוך כדי הקרב התנהל ויכוח נוקב באם ראוי לפוצץ בית ספר שעל גגו שכנה עמדת אויב וכיו"ב.

אין ספק כי המפקדים והלוחמים עשו כמיטב יכולתם, בתנאים המבצעיים ששררו בעת ההיא על מנת להימנע מפגיעה באזרחים ולפנותם מבתי הכפר בטרם אלו יפוצצו בהתאם להגדרת המשימה. כראיה לכך ניכרה הפתעת הלוחמים למשמע תוצאות התקיפה, שבישרה על מותם של 69 ערבים מיד בתום המבצע (הרוג נוסף נספר למחרת כתוצאה מעיסוק ברימון נפל) ולא כאחד עשר על פי הדיווחים עמהם חזרו הלוחמים. 

מאז פיתח צה"ל כלים ונהלים שאין כדוגמתם בעולם עד לעצם היום הזה על מנת לוודא פינוי אזרחים תמימים ובלתי מעורבים מזירת לחימה ומיעדי תקיפה, כפי שנוכחנו בסדרת המבצעים ההתקפיים ברצועת עזה עם הפעלת נוהל "הקש בגג" שבא לאחר מתן התרעות בהודעות, כרוזים ואף שיחות טלפוניות לבעלי הבתים.

"מבצע שושנה" שבוצע על ידי כוח הצנחנים ולוחמי יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון ז"ל, הזרים רוח חדשה בעורקי הצבא- רוח המפעמת גם היום ביחידותיו הלוחמות של צה"ל ומוטמעת היטב במורשת חטיבת הצנחנים עד היום: "לא חוזרים עד שמבצעים". רוח שהוכיחה כי הגבול הינו קו שניתן לחצייה, הכפר הערבי ניתן לחדירה ורוח הלוחמים איתנה, בעיקר כשהיא מגובה מהרמה הממונה והבכירה.  

בעקבות המבצע ובתהליך הדרגתי שנמשך חודשים ושנים איבדו מרבית מאמצעי התקשורת המרכזיים בישראל את הבושה, היראה או הרתיעה מפרסום העלול לפגוע בשמה הטוב של המדינה, כוחות הביטחון שלה ואף בביטחונה. זאת ועוד בשם הסקופ וה"קרידט" של העיתונאי או העורך האחראי והנמרץ, שטובתו וצורכו הושמו לפני טובת וצרכי הכלל, ששכח למי חב הוא את חייו ואת חופש פעולתו, ולפעמים חרג מגבולות הערכים להם הוא מטיף בעצמו, לכאורה. אציין כי בעקבות דווחים באחד העיתונים המרכזיים של התקופה אודות השתתפות כוחות צה"ל במבצע זה, ולא תושבי אזורי הספר הזועמים, אומצה השיטה לפיה ניתן לפרסם כמעט כל ידיעה ביטחונית חסויה בתוספת המילים: "על פי מקורות זרים", לכאורה.

ברמה העולמית נשארה צביעות מדינות העולם במיטבה כמו גם המוסר הכפול של האו"ם שלא השתנה. אלו ממשיכים להתעלם ממעשי הרצח, הטרור והזוועות של הערבים אך מקפידים להתנפל, לגנות ולתקוף את ישראל בגין ניסיונותיה ומאמציה השקולים והמדודים להגן על עצמה ולא לשבת בחיבוק ידיים נוכח איומים מצד שכנותיה. 


העיתון "דבר", שפרסם דבר מערכת על המבצע ב-18 באוקטובר 1953, האריך בדבריו אודות הנפגעים הישראלים מההסתננויות שקדמו לפעולה, וסיכם את הדברים כך: "על־כן רבה התמיהה על הפעילות היתרה (של המעצמות) דווקא בימים האלה, בעקבות הרעש הגדול שהקימו מדינות ערב לאחר ההתפוצצויות והקורבנות שנפלו בכפר ערבי שמעבר לגבולנו. לא האם ושני ילדיה שנרצחו ביהוד ולא כל שאר ההרוגים... לא זעזעו את מדינאי המעצמות...".

הַבֹּקֶר, עיתון יומי שייצג את השקפת עולמם של הציונים הכלליים, כתב בדבר המערכת: "כאשר דם יהודי נשפך על-ידי הנאצים, מזה, והפורעים הערבים, מאידך, לא נגע הדבר ללבם של מדינאי העולם, שנוהגים לקרוא לו נאור. אבל כשפקעה סבלנותם של קיצוניים ביישוב והשיבו למרצחים מידה בעד מידה - התעורר לפתע המצפון האנושי של אנשי פליט סטריט ווייטהול, להמטיר עלינו שפע של דברי מוסר".

כאז כך היום, בעקבות המבצע נמצא פער במערך "ההסברה", או התודעה הלאומית כפי שמוטב להגדירו. כך לדוגמא עיתון "המודיע", עיתונה של אגודת ישראל, הביע תמיכה בפעולה אך מצא דופי ״במערך הכוחות המדיני ובדרכי ההסברה״. כלומר, ישנה מידת אשם "לא בצבא שביצע, אלא בפקידים שאמורים היו להסביר ולתרץ את המעשה, ולא עשו זאת באותו יום". העיתון גינה את מדינות המערב על צביעותן ובראשן את בריטניה העסוקה בפעילות נגד טרוריסטים בקניה ולאורך תעלת סואץ. 

לסיום אצטט ממאמר הפרשנות שהתפרסם בעיתון "המודיע", לפיו הפורעים הערבים לא מבינים כל שפה אחרת ״מחוץ לשפת הכוח, שפת החרב והסיף״, ושהתפתחויות באזור מאשרות את ״האימפולס הטבעי של ׳עין תחת עין׳. כפי הנראה לא חל שינוי ממשי בתובנה, בהתנהלות ובהתנהגות זו במזרח התיכון גם בחלוף 68 שנים. 


מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתם של סוזאן, שושנה ובני קניאס הי"ד.

תודתי והערכתי למורי ורבי, לוחם יחידה 101 – דוד בן עוזיאל "טרזן", על החברות וההשראה לכתיבת מאמר זה. 

 

 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו