הרב עזריאל אריאל
הרב עזריאל אריאל צילום: עצמי

שנת השמיטה תשפ"ב כבר בעיצומה, ושאלת "מה נאכל בשנה השביעית" כבר זוכה לתשובה. אולם המגוון הרחב של הדעות והמוצרים מבלבל אותנו; ועל כן חשוב לעשות סדר בדברים.

נקדים ונאמר שהתפיסה ההלכתית שלנו מכירה למעשה בכשרות של כל השיטות, אף שניתן למצוא קשיים בכל אחת מהן. גם תוצרת של היתר המכירה כשרה לאכילה וגם התוצרת המשווקת על ידי ועדות השמיטה החרדיות כשרה לאכילה. וכמובן – גם תוצרת שגדלה בקדושת שביעית על פי הנחיות הלכתיות היא כשרה. השאלה אם כן, איננה "מה מותר ומה אסור לאכול" אלא "מה נכון יותר לאכול". ולשם כך ניתן סקירה קצרה.

תוצרת 'היתר המכירה'

לצערנו, עדיין יש צורך בהיתר זה, בשל אילוצים שונים. הבעיות האידיאולוגיות שיש בו – מכירה של אדמת הקודש לגוי, ושימוש בדרך של 'הערמה' כדי לעקוף את המצווה – נוגעות בעיקר לחקלאי ולא לצרכן. אמנם התוצרת כשרה למאכל, אולם יש לה שני חסרונות: (א) מפסידים את ההזדמנות לאכול פירות וירקות בקדושת שביעית. (ב) כשרותם של ירקות שיהודי מגדל בשמיטה, גם באדמה של גוי, שנויה במחלוקת; ואף שלמעשה אפשר להקל, לא מדובר בכשרות מהודרת. 

יבול נוכרים

התוצרת המשווקת על ידי ועדות השמיטה החרדיות מגיעה ממגוון של מקורות, שהמשותף לכולם הוא, שמצוות השמיטה אינה נוהגת בהם. במקרה הטוב מדובר בתוצרת יהודית שגדלה בשנה השישית. במקרה הפחות טוב ביבוא מחו"ל. במקרה הגרוע – גידולים של נוכרים בארץ, ובמקרה היותר גרוע – גידולים של רוצחי יהודים או גידולים המממנים במישרין ובעקיפין את ארגוני המחבלים. תוצרת של חקלאים יהודים השומרים את הלכות השמיטה לא באה שם בחשבון. יש לכך מחירים: (א) גם כאן לא זוכים לתוצרת בקדושת שביעית. (ב) לחקלאים הרוצים לגדל בשמיטה כהלכה (גם אם הם מסתמכים על פסיקתו המקלה של ה'חזון אי"ש') אין למי לספק את מה שגידלו. (ג) המהלך הזה מחזק את החקלאות הנוכרית ואת האחיזה הנוכרית בארץ, כולל חקלאי עזה, ופוגע לאורך זמן בחקלאות היהודית, שבחלקה נאבקת על קיומה. 

"אוצר הארץ"

שביל הזהב הולך בדרך מורכבת, המבוססת כולה על חקלאות יהודית. יתרונותיה ברורים: (א) חיזוק החקלאות היהודית באזורים שונים בארץ, ובעיקר באזורים היותר מאתגרים, כמו יו"ש, הגולן, הערבה ועוטף עזה. (ב) עידוד חקלאות המתאמצת לשמור את השמיטה כהלכה. (ג) זוכים לאכול פירות וירקות בקדושת שביעית. כמובן, יש לכך גם מחירים: (א) בדברים מסוימים, הסתמכות על דעות מקילות בהלכה [אם כי פחות שנויות במחלוקת ברמת הצרכן]. (ב) הצורך להתמודד עם שמירת ההלכות של קדושת שביעית. (ג) התמודדות עם קשיים אפשריים באספקה – במגוון, בכמות ובאיכות, ולעתים גם במחיר.

תוצרת 'אוצר הארץ' מורכבת ממקורות שונים, שביניהם: (א) ירקות שנשתלו בשישית וגדלו בשביעית, וכן פירות – בקדושת שביעית, על ידי 'אוצר בית דין'. (ב) ירקות עליים הגדלים במצע מנותק ו/או בחממות. (ג) ירקות הגדלים ביישובי עוטף עזה או הערבה – שם לא נוהג איסור 'ספיחין'. 

למה ומדוע?

כפי שכתבתי, אין הכרח הלכתי ללכת דווקא בדרך הזאת. אז מדוע זה כל כך חשוב? יש בכך עדיפות ערכית רבה. בשתי השיטות הקודמות, השמיטה הולכת לאיבוד – או בגלל שהמכירה מפקיעה אותה, או בגלל שבורחים ממנה. המשמעות שיש לכך היא חמורה. שנת השמיטה תישאר רק "על הנייר": שטר מכר מכאן ותעודת הכשר מכאן, כאשר העיסוק בהלכותיה יישאר כעיון תיאורטי בספרים, כאילו אנו עדיין בגלות.

מפגש יומיומי ובלתי אמצעי עם האתגר של שמירת השמיטה לא יהיה כלל ועיקר – לא רק ברמה הפרטית, של מי שיבחר בדרך אחרת משיקולים שונים, אלא בעיקר ברמה הלאומית. אם אנו רוצים שהשמיטה לא תישאר בשמים או "על הנייר" אלא תהפוך במשך הזמן למציאות חיים ממשית – בשדות, במטעים ובמטבחים, זוהי הדרך, ואין אחרת. חלק בלתי נפרד משיבת עם ישראל לארצו הוא חידוש מלא של קיום המצוות התלויות בארץ.

ההתיישבות ביש"ע לא קמה רק כדי לספק לנו איכות חיים. היא נושאת עמה ייעוד וחזון של "תחיית האומה בתורתה על אדמתה". מימוש החזון הזה תבע מאתנו לא מעט מאמץ והקרבה בשנים עברו, והוא ממשיך ומבקש מאתנו נכונות למאמץ פעם בשבע שנים, כחלוצים ההולכים לפני המחנה.

 האם ניענה לאתגר זה? – זה תלוי בבחירתו של כל אחד ואחד מאתנו. 

 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו