
בפרק הראשון של פרשת וישב המילה "אח", בהטיות שונות, מופיעה 19 פעמים. אבל המילה הזאת מופיעה שוב ושוב לא רק בפרשה זו.
כמעט בכל המצוות החברתיות שבתורה כתוב "אחיך", "עמיתך" או "רעך". כל זה מלמד על המקום המרכזי של ערך האחווה בתורה – גם כתשתית למוסר החברתי.
מוסר של צדק ומוסר של אחווה
האחווה אינה מופיעה בכל המצוות שבין אדם לחברו בתורה. יש מצוות שאינן נובעות ממנה, כמו איסור רציחה, שנובע מצלם האלוקים שבאדם, וכמו איסור גנבה או גזלה. ערכים מוסריים הנובעים מערך הצדק אינם תלויים באחווה. אנו חייבים בהם גם כלפי האחר – האדם הרחוק או השנוא ביותר. הריגה של גוי שלא במסגרת חוקי המלחמה אסורה לחלוטין (רמב"ם, הלכות עבודה זרה י, א), והוא הדין לגזל הגוי (הלכות גזלה ואבדה א, ב). אולם חלק ניכר מן המצוות החברתיות מחייב בעיקר כלפי ה"אח".
על ההבחנה הזאת בין מוסר של צדק למוסר של אחווה עומד המהר"ל, כשהוא מסביר את הפרדוקס שיש באיסור להלוות בריבית. מצד אחד, איסור ריבית חמור כל כך עד שכל השותפים בעסקה עוברים עבירה. מצד שני, מותר לקחת ריבית מגוי (דברים כג, כא) אף על פי שאסור לגזול ממנו. על כך עונה המהר"ל: "כי התורה אמרה שהמצווה שיהיה מלווה לחברו ישראל שבשביל כך נעשו ישראל לעם אחד לגמרי, כאשר מקבל זה מזה... וזה מלווה לו בריבית ונושך אותו, וכל נשיכה הוא העדר לאותו שנושך והוא כמו נשיכת נחש... ואצל בן נח הוא הפך זה, כי בן נח דינו מיתה על הגזל, ובוודאי על הריבית אינו חייב כלום" (נתיב הצדקה, פרק ו).
הריבית איננה עוד סוג של עוול. בין זרים אין בה פסול, כל זמן שהלווה מתחייב לכך מרצונו החופשי. אולם בין אחים זו התנהגות שאיננה מתקבלת על הדעת. כאשר אחיך זקוק לכסף ויש לך כסף פנוי – אין דבר מתבקש יותר מאשר להעמיד לרשותו את הכסף הזה. הדבר הזה אפשרי רק בין אחים שיש ביניהם יחסי אמון וערבות. הערבות ההדדית מבטאת את היותנו עם אחד, והיותנו עם אחד ומאוחד נותנת ביטוי לכך ש"ה' אחד ושמו אחד". ומי שלוקח את הביטוי העמוק הזה של האחווה והופך אותו על פניו עד כדי כך שהוא מנצל את מצוקתו של אחיו כדי לנשוך אותו באמצעות ריבית – פוגע בתשתית של האחווה הלאומית.
האחווה כתשתית למצוות צדקה
התובנה הזאת, שחלק גדול מן המוסר החברתי של התורה מבוסס על תודעת האחווה, תסייע לנו להבין את התפיסה הכלכלית־חברתית המתאימה למדינה היהודית.
העולם מחולק בין שמאל כלכלי, שדוגל בסוציאליזם, ובין ימין כלכלי, שדוגל בקפיטליזם. גם אלה וגם אלה מבקשים לתמוך את השקפת עולמם בתורה, ואכן יש בתורה גם יסודות כאלה וגם כאלה. היו שהסיקו מכאן שאין לתורה עמדה ברורה בשאלה זו, והיו שהסיקו שהתורה נמצאת "אי שם באמצע". פרופ' בנימין פורת, בספרו 'צדק דלים' (פרק ב), טוען טענה אחרת. לדבריו, התורה לא עושה פשרה בין הימין לשמאל, אלא יש לה תפיסה מקורית משלה.
המהפכה הצרפתית הרימה שלושה דגלים: חירות, שוויון ואחווה. הערך המארגן של המוסר החברתי בשמאל הכלכלי הוא השוויון, ואילו הערך המארגן של המוסר החברתי בימין הכלכלי הוא החירות. שתי התפיסות הללו שמות במרכז את הפרט ומבקשות לבנות מערכת יחסים תקינה בינו ובין פרטים אחרים, כדי שלא יהיה "אדם לאדם זאב". היהדות מרימה את הדגל השלישי, האחווה. נקודת המוצא שלה היא שהפרט איננו גרגר אבק בודד שמרחף באוויר ומבקש להימנע מהתנגשות עם הגרגרים הסמוכים לו. הכלל הוא גוף אורגני אחד, והפרט הוא כמו תא, רקמה או איבר בגוף הכללי. המחויבות של כל יהודי לסייע לחברו נובעת מתודעת האחווה, בהיותנו גוף חי אחד.
המהר"ל (נתיב הצדקה, פרק ב) מראה כיצד הרעיון הזה בא לידי ביטוי במבנה של המילה צדקה: "במילת 'צדקה' האותיות שלו אחים, והיינו: ה־צ' וה־ק' אחים, וה־ד' וה־ה' גם כן אחים; כי ישראל הם אחים בתולדה, שהם אומה אחת, יש להם אב אחד; ועוד, קיבלו תורה אחת בהר סיני... ולפיכך.... ה־ד' וה־ה' במילת 'צדקה', שהם אחים (כלומר, אותיות סמוכות, ברמת היחידוֹת בגימטרייה), כנגד מה שישראל אחים בתולדה (כלומר, אחווה ביולוגית)... רק שיש עוד מעלה, שהם אחים בתורה (כלומר, אחווה אידאולוגית). ולכך במילת 'צדקה' ה־צ' וה־ק' שהם אחים במספר עשרות (כלומר, אותיות סמוכות ברמת העשרות, שהיא גבוהה יותר)... לכך יש לך לתת צדקה לאחיך". על גבי קומת הגוף, הקומה הביולוגית, וקומת הרוח, הקומה האידאולוגית, יש גם רמה נשמתית, בהיותנו עמו של הקדוש ברוך הוא.
עיקרון זה יוצר גישה אחרת כלפי מצוות צדקה. בתרבות המערבית־נוצרית, המניע לסייע לזולת הוא רחמנות מתנשאת שנובעת מן המסכנות של העני. הרש"ר הירש, בפירושו לספר דברים (טו, ח, בהערת שוליים), עומד על כך שבכל השפות האירופאיות משמעות המילה צדקה היא "מתת חסד". במשמעות הזאת של הסיוע הניתן לעניים מונחת רמה גבוהה של השפלה. התפיסה הסוציאליסטית ניסתה לתקן את העיוות הזה בכך שביססה את הסיוע על ערך השוויון, כשהיא אומרת: "צדק ולא צדקה". אם הסיוע הוא זכות של העני, לא אמורה להיות שום השפלה בקבלתו. בכך נוצר עיוות הפוך, כאשר אין שום רתיעה מוסרית מלהתפרנס בקביעות מיגיע כפיהם של אחרים.
גם כאן התורה אינה יוצרת "משהו באמצע", אלא תפיסה מקורית לחלוטין. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, נג) מסביר שהצדקה היא לא חסד גמור ולא משפט גמור, אלא מצב ביניים שתופס את הזולת כראוי לטוב. על פי הבנה זו, הענקת הטוב לעני נובעת מתודעה חזקה של אחווה כלפיו (ראו הרחבה של רעיון זה בספר 'שיח הראוּיוּת', בהוצאת מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית). כאשר המניע לנתינה הוא תודעה של אחווה, נוצר איזון: אומנם העני אינו מרגיש בנוח להתפרנס מיגיע כפיו של הזולת, אולם גם אינו מרגיש מושפל כאשר אחיו נחלץ לעזרתו, במיוחד כאשר הנתינה נעשית ברגישות כמתן בסתר.
ערך האחווה אינו נשאר במעגל הלאומי, ולפעמים הוא מתפשט הלאה. מצוות צדקה נוהגת גם כלפי גר תושב שנמצא במעגל האחווה הרחב יותר, מאחר שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח. וכך נאמר בתורה: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה). רמה נוספת של מחויבות ישנה גם כלפי גויים גמורים, מפני דרכי שלום (גיטין סא, א), שלדעת הרמב"ם זהו ערך ולא שיקול תועלתני.
כלכלת אחווה
על פי העיקרון הזה, שהתשתית של רוב המצוות החברתיות היא ערך האחווה, נוכל להבין מצוות חברתיות רבות שכתוב בהן "אחיך", "בעמך", "עמיתך" או "רעך", וחז"ל מלמדים אותנו שלפחות ברמה העקרונית הן נוהגות רק בין יהודים (אף שבתנאים מסוימים התחולה שלהן רחבה יותר), בהשוואה למצוות אחרות שנוהגות גם כלפי גויים. על בסיס זה טבע איש הכלכלה מייקל אייזנברג, בסדרת הספרים 'עץ החיים והכסף', את המונח היהודי המקורי "כלכלת אחווה".
נביא לכך דוגמה אחת. איסור אונאה אינו נוהג כלפי גוי, כפי שנאמר בתורה: "אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד). אולם יש להדגיש: אונאה בהלכה היא לא מילה זהה להונאה בעברית המודרנית. הונאה – שפירושה הוא רמאות – אסורה גם כלפי מי שאינו יהודי, ואפילו גנבת דעת אסורה כלפיו (חולין צד, א). אונאה היא מכירה במחיר גבוה מן המקובל, והדבר אסור למרות שהקונה מוכן לקנות את המוצר הזה במחיר שנדרש ממנו. זה לא רמאות ולא גזל, אם כן מדוע התורה אוסרת את זה? מפני שאחים לא אמורים להתנהג כך זה לזה. ואילו כאשר מדובר במי שאין ביניהם יחסי אחווה, הדבר מותר כל זמן שאין בזה הטעיה מכוונת.
מכאן אפשר לתת קריאת כיוון בתשובה לשאלה לא פשוטה. מהו הקריטריון ההלכתי לשכר הוגן? בהגות העולמית ניתנו על כך תשובות רבות. ההלכה אינה נותנת הגדרה מפורשת משלה. היא רק אוסרת לשלם לפועל שכר נמוך משמעותית מן המקובל באותו זמן על אותו סוג עבודה, אף שבדיעבד לא ניתן לתבוע פיצוי על כך (עיין פתחי תשובה חושן משפט, סימן רכז, סעיף קטן כא).
אולם בכלכלה המודרנית, הקריטריון הזה אינו נותן תשובה מספקת. בקרב עובדים חסרי השכלה השכר המקובל נמוך מאוד, ויש פערי שכר עצומים ביניהם ובין עובדים בכירים. מה שיכול לתת לנו אמת מידה לשכר ראוי הוא מושג האחווה. אילו אותו עובד היה אחיך הביולוגי, או לפחות בן דוד שני שלך, כמה היית מוכן לשלם לו? עכשיו תתאר לעצמך שכל העובדים, הספקים והלקוחות שלך הם אחים שלך ברמה מוחשית מסוימת, ותקבע את שיעור הרווח שלך ואת השכר שלהם בהתאם לכך.
הבאנו כאן דוגמאות בודדות לעיקרון מנחה רחב שמשתרע על תחומי חיים רבים. נר לרגלנו תהיה קריאתו המהדהדת של יוסף בפרשת השבוע: "את אחיי אנוכי מבקש" (בראשית לז, טז).
הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין, וראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)