בשבועות האחרונים נשלחים רמזים לא דקים מהצד השמאלי של ממשלת ישראל בו חברות העבודה ומרצ על כך שבמפת העדיפות הלאומית הבאה שתפורסם, יהודה ושומרון יישארו מחוץ לרשימה.
מטבע הדברים הדיון סביב הנושא הוא פוליטי רובו ככולו אבל בעשור השמיני לחייה, הגיע הזמן שמדינת ישראל תדון בשאלות התכנון לטווח הארוך והשפעתן על העתיד של כולנו.
שאלת העומס של האוכלוסייה על אזורי המחייה והמגורים בישראל עלתה בעבר כמה פעמים לדיון, לאור הילודה חסרת התקדים של נשים ישראליות, גם החילוניות שבהן, גם הלא יהודיות שבהן, הנמצאת הרבה מעל לממוצע הילודה של מדינות ה-oced.
כדרכם של דברים במדינתנו הגדלה, חשיבה לטווח ארוך לגבי התמודדות עם הנושא, לא נעשתה באופן פרקטי ומשבר הקורונה על הצד הכלכלי שבו רק העמיס על הסוגייה עוד קשיים ואתגרים להמשך עם צפי להחמרת הבעיה, מבחינת היכולת לתת מענה במגורים ובתחבורה.
הבעיה המרכזית היא שמדינת ישראל הלא צעירה עדיין שומרת על גזרה רזה אבל הפעם לא מדובר במחמאה. כיום כ-40 אחוזים מתושבי מדינת ישראל מכונסים ב-16 הערים הגדולות. המציאות הזאת מובילה לעלייה חדה במחירי הדירות באזורי ביקוש אלו שהיצע הדירות בהם נמוך. גם העומס המוטל על התחבורה באזור גוש דן הופך בלתי נסבל כאשר תשתיות אינן יכולות להתמודד עם כמות הרכבים על הכביש.
כל ציר ההתפתחות של המדינה נע סביב הציר של צפון - דרום. גם כאשר חורגים מגבולות גדרה חדרה זה רק לטובת באר שבע בדרום או חיפה בצפון. השאיפה של הציבור להישאר במידה רבה עדיין קרוב למרכזי המסחר והמגורים המרכזיים כגון תל אביב, ירושלים, באר שבע וחיפה יוצרת צוואר בקבוק של שטחים נגמרים לצד ביקוש גואה ובנייה לגובה שלא יכולה להמשיך ולתת מענה לאורך זמן.
גם תהליכי הפינוי ובינוי הנערכים במבנים ישנים לא ייתנו את הפתרון מהבחינה הזאת במציאות בה הם נעשים לאט מאוד ותלויים בבירוקרטיה ועיכובים בלתי נגמרים.
לצורך הדוגמא בפתח תקווה בשכונות מסוימות, מספרים כי רק היציאה מחניון בניין המגורים רב הקומות אורכת כרבע שעה בשעות הבוקר. מה שמצפה לדיירי השכונה בשנים הבאות הוא לא ריווח של הכבישים וצפיפות המגורים אלא החמרה שלהם, לצד שטחי מסחר נרחבים שימשכו תנועה נוספת למקום. הפקקים הבלתי נסבלים יהפכו לסיוט ואסון תחבורתי.
הפתרון המרכזי לסוגייה, שעתידה הכלכלי והדמוגרפי של ישראל תלוי בו, טמון ביכולת של המדינה לפתח תוכנית ארוכת טווח שלוקחת בחשבון פיתוח הבטן הרזה של אזור המרכז. ישנם שטחים נרחבים במיקום אסטרטגי שאנו נוטים להשאיר בתחום האפור מעבר לקו הירוק ונמנעים מפיתוח ותכנון נכון בהם שיאפשרו למקסמם את הפוטנציאל הקיים לפתרון בעיות כאוטיות של מה שמכונה ישראל הקטנה.
נכון להיום גם במקומות כמו בית אל או גוש עציון נדרשים לבנייה לגובה שהופכת להיות מחזה נפוץ ומנופים שלא נראו מעולם במקומות אלו בעבר פועלים במרץ להקים בניינים של 10 קומות ויותר. הסיבה לכך היא שלצד ניהול הקרקעות ביהודה ובשומרון הלוקה בחסר, בלשון המעטה, ולא מאפשר התפתחות בשטח, חלחלה גם לחבל ארץ זה ההבנה כי המחסור העצום בדיור דורש ניצול נכון יותר של כל מטר רבוע ומתן פתרונות דיור נוחים למשפחות רבות יותר, תוך שמירה על איכות חיים גבוהה והתנהלות תחבורתית וסביבתית הגיונית. ביהודה ובשומרון קיימת יכולת התפתחות וצמיחה בבנייה לצד קרבה סבירה והגיונית לאזורים המרכזיים שעדיין מציעים תעסוקה ומקומות בילוי מרכזיים באופן משמעותי יותר.
לפני מספר חודשים ציינו עשור למחאה החברתית – מחאת האוהלים – שהחלה בשנת 2011 כאיום גדול להפוך למהפכה של ממש לאור המחסור בדיור ראוי ובמחיר שפוי לדור הצעיר, אך עשור לאחר מכן במדינת ישראל שנת 2021 מצב שוק הדיור לא רק שלא השתפר אלא גם הצפי להמשך הוא לא מעורר תקווה לזוגות הצעירים.
אם מדינת ישראל תמקסם את יכולות הבנייה הקיימות ביהודה ושומרון, לצד כמובן התאמה של מערכת התחבורה לעלייה בתנועה, ניתן יהיה למצוא את הפתרון דווקא במקומות שנשארו מחוץ לגבולות המחאה לפני עשור.
שטח זה הוא המפתח לעתיד ישראל ואי אפשר להישאר רק בגבולות אושוויץ, כפי שתוארו גבולות 67'. היכולת של מדינת ישראל לקדם את הבנייה וניהול הקרקעות ביהודה ובשומרון יכולה להיעשות רק אם אזורים אלו יישארו אזורי עדיפות לאומית ויעודדו מתן תנאים מיטביים לאלו המבקשים לצאת מהגבולות הצרים והחנוקים של הערים הגדולות.
רבות נאמר ונכתב על חשיבותם של מקומות היסטוריים כמו בית אל, שילה, אלון מורה והר ברכה וגם העניין הביטחוני גויס למאבק, אבל כאשר מדינת ישראל מתחילה שנה נוספת עם גידול אדיר באוכלוסייה שרק ילך ויגבר כדאי כבר לממשלה הנוכחית לחשוב רחוק יותר ולנקוט בצעדים שיובילו לצמיחת אזורי מגורים אלו, ובוודאי לא לפגוע באפשרות הזאת. אין יותר עדיפות לאומית מזה.
הכותב הוא מנכ"ל מועצה מקומית בית אל