אין יום שבו ישראל, או גופים וחברות ישראליים, לא מותקפים בסייבר. רוב התקיפות כלל לא מגיעות לידיעת הציבור. בהיעדר נזק, או פוטנציאל לנזק, הן לא מעוררות עניין ממשי.
העניין מתעורר רק כאשר אינטרסים ציבוריים, כלכליים או אישיים עומדים על הפרק. בשבועות האחרונים היו כמה תקיפות כאלה. החמורה שבהן היתה מתקפת הסייבר על בית החולים "הלל יפה" בחדרה, שלא הצליח להשתקם עד היום. במקרים אחרים הותקפו אתר ההיכרויות של הקהילה הגאה "אטרף" והאתר של "מכון מור". משניהם נשאבו פרטי המשתמשים, שחלקם גם פורסמו ברשת.
בעיתון 'ישראל היום' פורסם כי נתונים של מערך הסייבר הלאומי מלמדים על מספר מטורף של תקיפות. מיליונים בשנה. רובן תקיפות אוטומטיות, בעיקר נגד אזרחים, במטרה להרוויח כסף. מישהו שולח למישהו קובץ נגוע, המקבל פותח את הקובץ ומדביק את המחשב שלו, והתוקף נועל את המחשב ומבקש כסף בתמורה לפתיחתו מחדש. לא מעט אנשים משלמים, כדי להחזיר לעצמם את המחשב ואת המידע.
התקיפות המשמעותיות יותר מכוונות נגד גופים וחברות. הן נחלקות לשניים: תקיפות מטעם גורמים עוינים במטרה לגרום נזק ולהביך את מדינת ישראל, ותקיפות של גורמי פשיעה שמטרתן להרוויח כסף. האחרונות הן הנפוצות יותר, ולכאורה גם הקלות יותר לטיפול. התוקפים שואבים את המידע או נועלים את המחשבים (או גם וגם), ודורשים כופר כדי להשיב את המצב לקדמותו. מכאן ניתן לנהל עימם מו"מ (יש לא מעט גורמים שפיתחו מומחיות לכך), לעיתים דיסקרטי, לשלם ולסגור את הפרשה. זה מה שעשו ועושים לא מעט גורמים בעולם ובישראל, לרבות עיריות וגופים מסחריים שמחזיקים במידע הפרטי של כולנו.