הרב אהרון אגל-טל
הרב אהרון אגל-טל צילום: באדיבות המצולם


מה גורם לעומר בר לב להטיל צל כבד על כבודם של מאות אלפי אנשים שהוא מכנה 'מתנחלים'? אם נבודד את הצורך הפוליטי לשאת חן בעיני שונאי ההתיישבות ביהודה ושומרון, נוכל להתבונן בלב הפתוח של הציונות החילונית שמסמנת את קץ דרכה כבר שנים ארוכות.

אומרים אצלנו "עומר בר-לב היה בסיירת מטכ"ל – איך אפשר לחשוב שהוא לא רוצה בטובת ישראל!" ומיד מתגייסים ליישב את הסתירה שבין הגדולה הצבאית והעליבות האזרחית. "הוא מבקש את טובת ישראל בדרכו וצריכים להבין אותו לשיטתו" הם אומרים ומייפים בתמימותם את העקמימות והשחיתות. הנוסחה הציונית קבעה ששותפות בבטחון מקנה מקום בפנתיאון הלאומי. 

אכן, שירות צבאי הוא עניין חשוב ואנחנו מוקירים את מי שלוקח על עצמו את העול הכבד הזה, שיש בו גם סכנת חיים. אבל צריכים להכיר בצדדים הנפשיים הנסתרים מן העין. כולנו אנשים מורכבים שלעתים נדחפים לעשות מעשים טובים גם ממניעים פחות טהורים.

אדם יכול לתרום מיליונים לצדקה ובסתר ליבו לקוות, שיקנה לעצמו מקום של כבוד בחברה. זה לא שולל את הערך הגדול של הצדקה, אבל מעמיד אותו באור נכון – הוא לא מלאך, אלא אדם שעשה מעשים טובים ולכן הוא נבחן תמיד על פעולותיו. מעשה טוב אחד, לא יכפר על מעשים אחרים שפחות.

השירות הצבאי נותן מענה גם לצדדים פחות נעלים. בחור בן שמונה עשרה מתגייס ליחידות מובחרות גם כדי לרכוש לעצמו מעמד חברתי, גם כי הוא אוהב ריגושים ובהמשך הדרך – גם כי יוכל להתקדם לפיקוד ולזכות למעמד חברתי יוקרתי.
הציונות כתנועה מתפרצת שמחפשת את היעד הבא, נתנה עדיפות לצבא משום שהוא הכלי החשוב ביותר בהגשמת השאיפות הלאומיות.

האם אנחנו מצויים באותה תודעה פורצת? האם הצבא שלנו היום הוא מכשיר 'ציוני' או מכשיר 'אזרחי' בדומה לצבאות אחרים בעולם, שקיימים כדי להגן על שלום אזרחיהם? עומר בר-לב הוא פוסט ציוני כי אין לו באמת מטרות לאומיות. הוא הוא זה שביקר את שמו החדש של מפלגתו 'המחנה הציוני', באמרו שאינו משקף את מגוון הלאומים החיים בישראל ושאותם הוא רוצה לייצג. ואם כן נותרנו עם איש צבא שאולי יודע לנהל מערכות, אבל שתודעתו אינה לאומית וממילא הוא חסר חזון כלשהו ואופק מלהיב להציג לציבור.

הסימון של המתנחלים כטרוריסטים, הוא מנת החמצן הנדרשת כדי לייצר רושם של חזון. התפיסה הסמויה פה היא שהציונות סיימה את תפקידה וכעת מה שנותר לה הוא לסכל את הקוצים מן הכרם. הקוצים הם למשל המזרחיים שמקלקלים את תחושת הלכידות המופלאה שהיתה כאן.

אלו שפחות מתחברים לדן בן אמוץ ויותר לרב עובדיה, הם ה"סכנה" לציונות כי המקלט הבטוח היה נעים הרבה יותר בלעדיהם. והבאים בתור הם כמובן ה'מתנחלים' האיומים. אלו שמתוכם יוצאים פורעים לרחובות והורגים מכל הבא ליד ומפרים את התדמית החילונית הנאורה שכל כך רצינו למדינה שלנו. אז עומר בר-לב בטוח שאנחנו הקוצים והוא בעל הכרם המבקש לכלותם.

אבל הוא לא קולט את זרמי המעמקים – הוא מזמן כבר אינו בעל הכרם, אלא שיח פטל קוצני הצומח בתוכו ומנסה להשתלט. שלא כמוהו אנחנו לא רואים בו קוץ שיש לעקור, אלא כמי שלא מבין את מקומו בחזון הציוני הגדול.

את שירותו הצבאי נאלץ לפרש באופן מצומצם - כמו שנתייחס לכל קצין ביחידת מרינס בצבא ארה"ב למשל - אדם עם אומץ לב המתמחה בקריאת מפות ובהכנת מבצעים. ממש כפו שמפקד מכבי אש מטפל בכישרון ובגילוי אומץ לב באירועי שריפת יער. מאוד חשוב - אבל לא בעל משקל לאומי.