1.השבוע ציינו ברמת הגולן את התאריך ההיסטורי: מלאות 40 שנה בדיוק, ליוזמת ראש הממשלה מנחם בגין לחקיקת בזק של 'חוק הגולן', ב-14 בדצמבר 1981. באותו יום חוקקה הכנסת בחקיקה בזק את מה שנודע מאז בשם 'חוק הגולן' – ההחלטה של העם בישראל באמצעות נציגיו בכנסת להחיל את החוק, המשפט והמינהל של מדינת ישראל על רמת הגולן, שהפכה באותו רגע לחלק אינטגרלי של מדינת ישראל.
יום ההולדת ה-40 לחוק הוא בהחלט סיבה למסיבה, שחגגו הפובליציסטים שהתייחסו לנושא. אבל מרביתם נמנעו מלהזכיר במהלך החקיקה עובדה מדאיבה אחת: שחרף קיומו של חוק הגולן, ריחפה ב-40 השנים האחרונות בשמי הגולן החרב המתהפכת המאיימת בנסיגה ישראלית מנכס צאן ברזל זה, של מערכת הביטחון הישראלית.
אפילו הדבר המובהק של הגולן, הפובליציסט אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, שחגג גם הוא בבלוג שלו מלאות 40 שנה לחוק, נמנע מלהזכיר את סכנת הנסיגות שאיימה על הגולן. מלאך השיכחה השתלט על רעיונות קטסטרופליים שבחסדי שמים לא מומשו.
2. כבר אמר החכם, שמי שרוצה להימנע מליפול במהמורות ההיסטוריה, חייב להכיר אותה. לכן נזכיר כאן, שלמרות קיומו של חוק הגולן, עסקו לא פחות משש ממשלות בישראל (!), במגעים עקיפים עם משפחת הקצבים מדמשק, חאפז את בשאר אסאד, למכירת הגולן שהפך לקלף מיקוח נדל"ני בר ויתור תמורת הסכם שלום כזה או אחר.
ורק תארו לעצמם מה עלול היה לקרות אילו חלילה נסוגה ישראל מן השטח האסטרטגי הזה, בעל חשיבות עליונה לביטחון המדינה: לא רק הסורים אלא גם האיראנים, היו יושבים כרגע על גדות הכינרת, משכשכים רגליהם במימיה, ומתכננים הסתערות על המדינה החשופה, שוויתרה בדעה צלולה על ההגנה שסיפק לה הגולן. מצמרר לחשוב מה היה קורה אילו נסוגה ישראל לקו המצוקים או לחוף הכינרת, ומאפשרת לאויביה הסורים והאיראנים בני בריתם לצפות משם בעין בלתי מזויינת על מרחבי הגליל הישראלי, ולהשתעשע בחלומות בדבר כיבושו באיבחה מהירה אחת.
3. עם כל הכבוד לבגין על החלת חוק הגולן, הוא היה האיש שהמציא מחדש את המונח נסיגה ישראלית – לראשונה מאז ימי בן גוריון (שנסוג ב-1957 מעזה ומסיני). ממש רגע אחרי שחוקק את חוק הגולן הכריז בגין, כי לא נסגרה הדלת למשא ומתן (כן, כולל מתן) לשלום עם סוריה.
היחיד ששמר אמונים, בנחישות ובנחרצות, לרמת הגולן, מבין כל שאר ראשי הממשלה שכיהנו אחריו, היה יצחק שמיר הזכור לטוב. יורשו יצחק רבין, אמנם הצהיר בפרץ של פטריוטיות כי "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן, ומי שיעשה זאת יפקיר את ביטחון ישראל", אבל דברים אלה נאמרו בקמפיין הבחירות. משנכנס לאקוואריום בלשכת ראש הממשלה התהפכה תפיסתו: הוא דיבר על 'ויתורים כואבים' בגולן, והמציא את עיקרון 'עומק הנסיגה כעומק השלום'.
רבין העביר אז לסוריה מסר, שלפיו הוא מודה שהחלטה 242 של מועצת הביטחון לנסיגה מ'שטחים כבושים' חלה גם על הגולן, ושלח את הרמטכ"ל שלו אהוד ברק לנהל שיחות עם האמריקנים לגבי סידורי הביטחון שלאחר הנסיגה. בחסדי שמים היה זה אסאד שדחה את המהלך, בשל חשדנותו וחששו שרבין לא יבצע את חלקו בהסכם. "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם".
היה זה לאחר שרבין החליט להביא את הסכם השלום ומחירו למישאל עם. אסאד הזקן חשש שרבין טומן לו מלכודת: תחילה תעכיר סוריה בישראל וייחתם הסכם השלום – ואז יתקיים מישאל העם שבו יוחלט נגד מסירת הגולן, ורבין 'ינצל' ויטען כי היה לו רצון טוב אלא שהעם עצר בעדו. חשדנותו של אסאד הובילה את הדיונים לקיפאון.
4. יורשו של רבין, ראש הממשלה פרס, לא הספיק לקדם את הנסיגה, בשל תקופת כהונתו הקצרה, וגם מפני שהוא לא נבחר לכהונתו בבחירות, מה שצימצם את מרחב התימרון המדיני שלו.
אבל בנימין נתניהו, שהתיישב ב-1996 לראשונה על כס ראש הממשלה, כן חשב על הגלן במונחי נדל"ן. הוא שיגר ב-1988 שליח אישי, ישירות לארמונו של אסאד בדמשק, עם נכונות ישראלית 'בלתי רשמית' לנסיגה עד קו המצוקים שמעל לכינרת. השליחות הוטלה אז על רון לאודר, איל הבשמים האמריקאי. רק בחסדי שמים התעקש אסאד לקבל את הגולן עד קו המים של הכינרת, ואילו נתניהו הסכים לפנות את הגולן ואת יושביו, אבל רק עד קו המצוקים שמעל לכינרת, שזה אומר שהוא היה מוכן לוותר על משהו בסביבות 99% משטחי הגולן. המחלוקת אם הסורים יישבו על המצוקים או על קו המים סיכלה את רעיון העיוועים הזה. והשאר היסטוריה.
יורשו של נתניהו, אהוד ברק, חידש את המגעים שהחל בהם קודמו. הוא רץ מהר אפילו מנתניהו, ואץ לפגוש אישית, בחסות הנשיא קלינטון, את שר החוץ הסורי פארוק א-שרעה. גם הפעם התעקשו הסורים לשכשך רגליהם במי הכינרת ושוב איבדו את הסיכוי הגבוה לזכות בכל הגולן, לצפות ממרומיו על מחצית מדינת ישראל, וגם לשבת על מקורות אספקת המים של הכינרת.
ראש הממשלה אהוד אולמרט הלך בדרך קודמיו והפך גם הוא את הגולן לנדל"ן. התיווך הפעם היה של המנהיג הטורקי ארדואן, שסיפר כהאי לישנא: "עם אולמרט סיימנו הכל והגענו לחתימה, של אולמרט ושלי כמייצג הצד הסורי. אבל ברגע האחרון הכל התהפך: פלשתין ועזה הופצצו (הכוונה ל'עופרת יצוקה'); אולמרט חדל להנהיג, וההסכם ההיסטורי ירד לטימיון".
5. נתניהו חזר לשלטון ב-2009 ולא למד שום לקח. הפעם ניהל מגעים עקיפים עם אסאד דרך שליחו של אובמה למזרח התיכון, פרידריך הוף. על פי עדות אישית שפירסם ב-2015 על תיווכו בשנים 2010-11, הוא נפגש עם הנשיא הצעיר באשר אסאד, שהסכים לעיסקה הבאה: ישראל תסגיר לידיו את הגולן ובתמורה ינותקו הקשרים עם איראן, החיזבאללה והחמאס. הוף: "נתניהו לא אהב את הרעיון אבל הסכים לשלם על ההבטחות הסוריות בנסיגה ישראלית מלאה מהגולן. הפעם סיכלה את המהלך מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה, והעמידה בסימן שאלה את עצם שרידותו של אסאד".
המבוי הסתם במגעים העקיפים עם אסאד הוביל את נתניהו לעמדה קוטבית: באפריל 2016 הוא כינס ישיבת ממשלה חגיגית ברמת הגולן, בה הצהיר: "רמת הגולן תישאר לעד בידי ישראל". ביוני 2019 העביר החלטה בממשלה על הקמת ישוב קהילתי חדש בגולן, שלכבוד הנשיא טראמפ נקרא בשמו: רמת טראמפ.
6. נכונותן של שש ממשלות בישראל, בהנהגת ימין ושמאל, לסגת מהגולן, מעידה שלמרות חוק הגולן ההיסטורי, יש והיו בישראל מנהיגים שמתייחסים לגולן כאל חתיכת נדל"ן, פיקדון קצר מועד, שביום מן הימים יופקר תמורת אתנן מתאים. שגם הגולן ניתן למכירה, ממש כמו גוש קטיף. אף אחד מהם לא באמת התרשם מעצם קיומו של חוק הגולן החגיגי.