אילוסטרציה
אילוסטרציהiStock

את הבחירה לכתוב בעילום שם עשיתי מכיוון שחלק מהקוראים אולי יכירו את השם שלי. אני לא דמות מפורסמת מדי בעולם הדתי לאומי או בכלל, אבל כן דמות יחסית מוכרת במעגלים כאלה ואחרים. ומכיוון שהדברים שאכתוב כאן יכולים אולי לגרום לצביטה קלה, ולהישמע כביקורת (בעיניי מוצדקת) העדפתי שלא לחשוף את שמי, כדי שאת הטקסט תקראו ללא דעה מוקדמת.

לא מעט פעמים תהיתי איפה הייתי מוצא את עצמי היום אם הייתי עושה בחירות אחרות במהלך החיים שלי. אפשר לומר שאני תוצר קלאסי של הציונות הדתית. בן למשפחת מיינסטרים, נולדתי וגדלתי באחת הערים בה יש אוכלוסייה גדולה של הציונות הדתית. אחרי בית הספר עברתי לישיבה תיכונית סטנדרטית לחלוטין, הדרכתי בבני עקיבא את שבט הרא"ה וכמו כולם הבנתי שאני צריך אחרי הישיבה התיכונית לבחור את היעד הבא. 

זו הפעם הראשונה שעמדה מולי זכות הבחירה על התחנה הבאה בחיים שלי, לכאורה. בזמן שכל החברים שלי טחנו שבו"שים מסוף כיתה י"א ועד כיתה י"ב, אני בעיקר ניסיתי שלא לעשות טעויות. בראש שלי עברה המחשבה להתגייס ישר לצבא, אבל הר"מ שלי רמז לי שכדאי לי לבחור מסגרת הדוקה יותר, מהחשש שמא אני והכיפה ניפרד בשלב מוקדם. התחושה באוויר היתה שהחבר'ה שבחרו בישיבות הסדר היו כאלה שחשוב להם יותר המסגרת הדתית, ואלה שבחרו במכינות עשו את הבחירה בחבר'ה ובאווירה. 

מעל הכל גם ריחף השירות הצבאי: ארוך ומייגע או קצר ולעניין. זו פריבילגיה שקיימת רק לבן נוער דתי לאומי, כשעומדת בפניו הבחירה אם לעשות שירות קצר, או ללכת על מסלול ארוך עד לשחרור. כן, זה לגמרי נכנס למכלול השיקולים שלי אז. 
במידה מסוימת אפשר לומר שמי שבחר עבורי לאן ללכת היו הר"מ, ההורים והחברים. האם היתה לי האפשרות לדעת בדיוק מה המסגרת והמוסד המתאימים לי? באיזה עולם זה בכלל קיים? עומדות בפניך, נער בן 17 וחצי, למעלה מ-50 אופציות (היום כבר קרוב ל150...) ואתה צריך לעשות את הבחירה הכי גדולה שהיתה לך בחיים. 

וצריך גם לדבר על מערך השבו"שים, שהוא בעצמו תחום אפור אחד גדול. כמו עונת נדידת הציפורים, גם לישיבות ולמכינות ברחבי הארץ מגיעים בטפטופים מדי שבוע עשרות צעירים. הם מתקבלים בחום, אהבה ושמיכות צמר מעופשות. ומה הם בודקים בתכל'ס? מה הם יכולים כבר לבדוק בכמה ימים? רק את התנאים. האם הם יכולים לקבל מושג על אופי הלימוד? על אופי הרבנים? על לימוד האמונה או התנ"ך? 

מדובר בימי נופש שבהם הצעירים האלה מקבלים חיוכים מכל עבר כי בצד השני חשוב דבר אחד, כמה גדול יהיה שיעור א' בשנה הבאה. 

אבל בינינו, כמה מבין השבו"שים באמת יושבים ולומדים מבוקר עד ערב וסופגים את אווירת בית המדרש? כמה מהם גם באמת עוברים את המבחן שמעבירים אותו הר"מים? וכמה מתקבלים רק בגלל החיוך או ההסתכלות על הצעיר כעל תקציב נוסף לישיבה?

אז אני יכול לומר שהבחירה שלי לא באמת היתה שלי. הר"מ בשיחה האישית סיפר לי על הישיבה בה הוא למד והעביר לי רמזים, ההורים ניסו לכוון אל הכיוון אליו הם חושבים שנכון, החברים הקרובים שלי כבר בחרו, והופ- הגעתי לישיבה.
אני בחרתי באחת מישיבות הדגל של הציונות הדתית. הלכתי עם הזרם. אבל מהר מאד הבנתי שזה לא המקום שלי. כל מי שהתיימר להכיר אותי ולעזור לי לבחור את המקום הנכון ביותר עבורי, כשל. ולכן, במקום לנצל את התקופה הזו באמת לשבת וללמוד, כמו שמצופה ממני, הייתי עסוק בלחפש מקומות אחרים. 

חיפשתי, ושוב חיפשתי. והלכתי לאיבוד. אני זוכר את הימים האלה כימים של כאב אישי. האם משהו דפוק בי? האם זה אני שלא מצליח להתאים את עצמי למסגרת? שעות אינספור בזבזתי בנסיעות לישיבה כזו ומכינה אחרת, ובדרך, קצת התנתקתי. 

הבנתי שהבחירה הזו בכלל לא מתאימה לי. ההסללה הזו שמובנית כל כך בתוך הציונות הדתית: בית ספר, ישיבת תיכונית, ישיבה או מכינה, צבא וחזרה לישיבה או לשנה נוספת במכינה - פשוט לא מתאימה לי. אבל מכיוון שכולם היו ככה - גם אני הרגשתי צורך להיות כמו כולם. 

מכר מהעבודה סיפר לי איך בשבוע הראשון שלו בישיבה הוא התיישב בירכתי בית המדרש, בשיחה של אחד הרבנים. הרב פותח ואומר "היום זה יום פטירתו של הרב זצ"ל", "הרב זצ"ל עמד על מספר דברים", וכן הלאה. והוא במשך שיחה שלמה לא הצליח לפענח מי זה הרב הזה שעליו מדברים, הוא חשב שהוא פספס את תחילת השיחה, ששם בוודאי אמרו את שמו המלא של הרב, ולאחר מכן במקום לקרוא בשמו המלא, נתפסו לקיצור של שמו. 

למפרע, ולאחר הרבה מאד זמן הוא הבין שאותו "הרב זצ"ל", הוא למעשה הרב קוק. ואותו שיעור אליו נכנס, היה בעצם שיעור על יום פטירתו של הרב קוק. זה מבטא בעיניי את הפער שקשה לאותם צעירים לגשר עליו במהירות המתבקשת. אני בחרתי בישיבה, כי חששתי לאכזב את הסביבה הקרובה שלי, ואני יודע בוודאות שהבחירה הזו, בדיעבד, גם פגעה לי בקשר שביני לבין העולם הדתי שלי. מעין אכזבה מתגלגלת, שכבר לא יכולתי לעצור אותה. 

כבר שנים שבראשי מנקרת המחשבה מה היה קורה אם הייתי בוחר בדרך אחרת. ובעיקר- מה היה קורה אם הייתי באמת יודע לבחור את המקום הנכון בשבילי. אולי הבחירה בישיבה היתה בחירה קלה מדי? אולי אם הייתי בוחר במכינה הייתי פורח יותר? אולי אם הייתי הולך לישיבה שמתאימה לי הכל היה נראה אחרת? צריך להבין שכיום לנער הדתי אין ארגז כלים לבחור בעצמו את המקום שלו אחרי י"ב. הסביבה שלו מלאה באינטרסים כאלה ואחרים, ולא בטוח שתדע להמליץ לו בצורה נכונה ואובייקטיבית. 

כמה כמוני מסתובבים בינינו? הערכה גסה שלי, עשרות אלפים. עולם הישיבות והמכינות מכיר את הבעיה, אבל נכנס ללופ אינסופי של צורך בתקציבים ו"מלחמות" על גודל הישיבות. וביניהם עומדים נערים דתיים מבולבלים, כמוני, שבטח עוד כמה חודשים יתקשרו אליהם מגיוס ההמונים של המוסד בו הם למדו ויבקשו מהם להכיר תודה למקום שהיה להם בית.


-----

פורסם ב"עולם קטן"