עפרה לקס
עפרה לקס צילום: מירי שמעונוביץ

אני לא יודעת להסביר מה בדיוק גרם לי לקפוץ למים דווקא עכשיו. לא ברור לי למה החלטתי שזהו, אני הולכת על חלום שהגשמתו הייתה תלויה רק בי ובכל זאת נדחה שוב ושוב.

אבל היום הזה הגיע. הגדרתי לי אתגר סוכר הפוך. באתגר ללא סוכר אנשים מורידים למשך חודש את הסוכר מהתפריט. במשך שלושים יום הם מעלימים טעם דומיננטי מהחיים שלהם. אני החלטתי להוסיף לעצמי טעם מיוחד למשך חודש. הצטרפתי ללימוד הדף היומי של מסכת תענית.

במשך השנים למדתי כמה עשרות דפי גמרא, בהזדמנות כזאת, במסגרת אחרת, בחברותות שנגמרו להן פתאום. אני מכירה סוגיות מפה ומשם, וכמובן אגדות תלמודיות לרוב, אבל רציתי לפגוש חתיכה שלמה מהפאזל הגדול. כבר כמה שנים אני רוצה להתחיל ולסיים מסכת אחת. לדעת שפסעתי בשביליה מההתחלה ועד הסוף. להרגיש שאנחנו מכירות, אפילו היכרות שטחית. להיות חלק מקהילת לומדים יהודית גדולה, עולמית.

מסכת למתחילים

למה עכשיו, כלומר לפני חודש וחצי? זה קרה גם בגלל שלוח השנה הראה שכבר חורף, אבל השמיים לא השתכנעו והגשם עוד לא הגיע. חשבתי להוסיף מאמץ קטן משלי וללמוד את המסכת שעוסקת בדיוק בזה. להבין למה לא יורדים גשמים, מה עושים כשהשמיים נעצרים ובעיקר איך אפשר לתקן. החלטתי להצטרף ללימוד הדף היומי גם בגלל שאני פוגשת נשים לומדות, ומהן הבנתי שאפשר. ובנוסף לכל אלה, לוח הדף היומי הראה על מסכת תענית, מסכת קצרה (אמרנו חודש), מנוקדת בהרבה מאוד אגדתות מרתקות, וגם המשא ומתן הלמדני שבה לא מסובך מדי. כן, מסכת למתחילים.

הגיע היום. הושטתי את היד למדף וקטפתי את מסכת תענית מהדורת שוטנשטיין בגודל בינוני שחיכתה לי בשקט. הבטתי בה והספקנות התחילה לעקצץ. האם אצליח להתחיל, להתמיד ולסיים? פתחתי את הכריכה הכחולה, דפדפתי את כל עמודי ההסכמות הרבות של הרבנים בתחילת המסכת, הרגשתי איך אני מתחברת אליהם ואל כל הלומדים והלומדות - וזהו, צללתי פנימה.

שוטנשטיין הוא אולפן גמרא למתחילים ומתחילות. לא פחות. הוא יותר ממילונית, יותר ממורפיקס. אני קוראת את הגמרא, מתלבטת היכן לסיים את הקריאה כי כאן הייתה צריכה להיות נקודה, או פסיק, או שזו בכלל שאלה, ומסיטה את המבט לכיוון המורה הפרטי, מיסטר שוטנשטיין, בודקת אם קראתי נכון. צעד אחר צעד, יום אחרי יום, אני מבינה פתאום שהשפה הזאת נרכשת. אני משתפרת. זה לא אומר שאין הפתעות, למשל פסקה שלמה שמסתתרת מאחורי שלוש מילים. אבל יש עניין ויש קצב, והנה אני בפנים.

חולף לו השבוע הראשון של הלימוד, שבוע נינוח יחסית, ולתוך השגרה נכנס לו טיול של יומיים ועוד יום עמוס שחלוקת הזמן שלו לא תוכננה נכון. אני מוצאת את עצמי מנקרת על הספר, רואה את האותיות כפול, מתנערת, צריך להספיק. רק אם המצב ממש קשה אני דוחה למחר. העניין הזה של כל פעם קצת, בכל פעם מנה מדודה שאת שותפה לה עם עוד הרבה מאוד לומדים, שיש איזה קצב שממשיך בהתמדה, בלי רחמים ובלי תירוצים, גם אם הדף קצת קשה או שהוא מאוד מסקרן ואת רוצה לבלוע גם את הדף הבא - נותן הרבה מוטיבציה וכוח להתמיד.

וכן, אני יודעת שאין דומה לימוד הדף היומי ללימוד גמרא מתון יותר, מלבן דעות, מתעמק במחלוקות, שוהה בתוך התמיהות. אני יודעת שאין להשוות את דהירת הבקיאות להעמקה. אבל ההיכרות עם הסוגיות שחז"ל התמודדו איתן, המפגש עם מושגים, שלא לומר סיפורים שאני מכירה ממקומות אחרים, ופתאום לראות את המקור ואת ההקשר, גם לזה יש מקום בתוך עולם הידע היהודי הבסיסי.

בחלוף כמה שבועות ודפים, בליל שבת אחד, התבוננתי לפתע בגמרא שלפניי וגיליתי שלמדתי הרבה יותר משאלמד. הרבה הרבה יותר. הבנתי שעוד יומיים אנחנו נפרדות ואני מסיימת את האתגר שכבר קצת התמכרתי אליו. ופתאום הדופק שלי עלה לגבהים ולא הצלחתי להירדם. אני לא מספיק מבינה למה וממה התרגשתי כל כך. אולי הרגשתי שסוף סוף העולם הזה, שכל כך הרבה שנים היה נעול בפניי, נפתח לכדי פשפש קטן וצר. שגם לי יש חלק.

נפרדות כידידות

תענית ואני נפרדנו כידידות, עוד נשוב להיפגש. אומנם לא ירד מספיק גשם במהלך החודש האחרון, אבל זכינו לכמה גשמי בורות שיחין ומערות, כמו שאומר חוני המעגל. נשארתי תוהה לאן נעלמו הצומות על עצירת הגשמים וכמה חסרות לנו העיניים הרוחניות, שקוראות את מה שקורה לנו כאן, בעולם הזה, במבט של אחריות של אנשים פרטיים ושל ציבור.

ואז הגיע ערב חגיגת הסיום. ואני, שראיתי את הגברים בסביבתי הקרובה קוראים לא פעם אחת את נוסח התפילה המרגש, פתאום קראתי אותו בעצמי, ובכיתי. אשרינו שהגענו לזמן שבו כולנו יודעים לקרוא ולכולנו יש ספרים, ואפילו הנגישו לנו את הגמרא, ואנחנו יכולים להיפגש עם דבר השם וחוכמת הדורות, ועולמות עתיקים וחדשים נפתחים בפנינו.

ועוד בכיתי על כך שזכיתי לחיות בדור שבו ברור שאמא "עושה סיום" ושתיים מבנות המשפחה גם הן בדיוק מסיימות ספרי קודש אחרים. כל כך מפעים לראות איך דעת ה' גדלה בעולם, על ידי לימוד של גברים ונשים, ילדים וילדות. שהחיינו.

אני מודה, תהיתי אם לכתוב את המילים האלה, אם לשטוח כאן את ליבי הנרגש. אני יודעת שרבים מהקוראים למדו או לומדים כל יום, כבר שנים, ודשים ברגליים את מה שנראה לי כל כך מיוחד. כתבתי ומחקתי ושוב כתבתי, ואתם יודעים מה, אם הוספתי למישהו נים קטן של התרגשות לקראת הלימוד היומי או השבועי, שנראה לו כל כך מובן מאליו, אני שמחה גם בזה.

לתגובות: ofralax@gmail.com